היכל המראות, יעל קוראת לזה. זה היום האהוב עליה בשנה, כך נראה. בדרך היא סיפרה שהיא חוששת ממפגש הזוגות, אבל כשהתיישבה על המוניטור עם דני הפסיכולוג, היא לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות, ואז את האכזבה. הרגע שבו הזוגות אמורים להתעמת עם המציאות דרך מקביליהם, היכל המראות שלה, הפך ליריד הבלים, תיאטרון בובות שמתרוצצות אנה ואנה במרדף אחר התדמית שהם רוצים לשווק. יעל התאכזבה, כעסה שהרסו לה את הערב שכל כך ציפתה לו והפכה לרגע לפאנליסטית מהתכנית המקבילה, יושבת וצועקת על הזוגות להוריד את המסכה. אבל גם אם לא היו הרבה רגעים של כנות בערב הראשון של מפגש הזוגות, אפשר אולי ללמוד קצת מהבובה שכל אחד מהמשתתפים החליט להביא להצגה.
נתחיל עם הקל, עומרי כעס. הוא לבש את החולצה החתיכית, הגיע באנרגיה חיובית, מוכן לשתף פעולה בהצגה זוגית, ואז השיחה המקדימה עם מעיין גרמה לו להפריד כוחות. עומרי אמר שהוא נעלב מכך שמעיין נשארת בתהליך רק כדי לעבוד על עצמה, בלי קשר אליו. ראו שהוא נעלב כשמעיין אמרה שהוא עומרי אחר (ופחות מוצלח) בכל הזמן שלהם בארץ, או כשטענה שהוא לא מנסה, והוא ענה (בצדק) שהיא בעצמה לא ניסתה יותר מדי. אבל המשפט שקפץ לי היה ההסבר המפוכח שלה, "הבנתי שלא אקבל את מה שחלמתי עליו, זה לא יהיה האביר על הסוס הלבן".
זה יישמע טיפשי אבל עצרתי את הפרק ושאלתי את אשתי, "אני האביר על הסוס הלבן שלך, נכון?". לא חשבתי אף פעם שלהתבגר אומר לוותר על הנסיך מהאגדות, אולי רק להבין איך נראה הנסיך מהאגדות שלך. מה נשאר באהבה בלי קצת אבק קסמים? ולצורך העניין, מה נעשה בכלל בחיים בלי להאמין או לשכנע את עצמנו שלסיפור שלנו יש סוף טוב. מה נשאר מהמציאות כשאתה מפסיק לייפות אותה ולהעניק לה משמעות? רק דיכאון.
אז עומרי בא כועס, האדמומיות שעלתה על פניו החמיאה לחולצה הכחולה, אבל מעיין לא כל כך שמה לב, כי כמו שהבהירה בחזרה הגנרלית שערכו בחדר, היא הגיעה למפגש כדי לדבר על עצמה. היא מצאה אוזן קשבת בניצן, שעזרה לה לראות נקודות מבט חדשות על הסיפור שלה ושל עומרי. כשהשיחה איימה להעמיק ולחשוף גם את ניצן, היא נזכרה בתפקידה בהצגה הזוגית הקלילה שהיא ומנו החליטו להעמיד. גם מנו לא חרג מהתסריט, ככל שהוא יכול היה להוציא מילה ברורה מהפה שלו. יחד עם דני החתן, שהצטנף בכיסא ומלמל לעצמו "ג'ין וטוניק", מנו היחיד שהתמודד עם המפגש המביך כמו בנאדם נורמלי: שתה עד אובדן חושים ומבוכה, ברח לעשן כל חמש דקות, ואז שתה עוד קצת, כדי שגם אם בטעות תברח לו הצהרה בעייתית, אף אחד בכל מקרה לא יבין מה הוא אומר.
בזמן שדני החתן התמודד בגבורה עם הרעלת אלכוהול מינורית, שני שלפה מהארון את הדמות היחידה שהיא שומרת לאירועים מיוחדים – פקידת הבנק החייכנית שפגשנו כשקיבלה את ההזמנה לחתונה. כמו אז וכמו בחתונה עצמה, משתלט על שני איזה חיקוי רובוטי של נשיות אלגנטית ומסתורית נוסח שנות התשעים. ליידי כזאת עם חיוך חתולי שאומרת משפטים כמו "לא שואלים אישה לגילה האמיתי". אף אחת מהבנות כמובן לא האמינה לה, אבל לשני לא הייתה שום כוונה להוציא כלום, אפילו לא כשנלכדה בידיה של קארין השיכורה – הכוכבת של הערב.
מתברר שעינת היא מלכת כיתה תחרותית
אני מת על קארין השיכורה. שלוק אחד של שמפניה והיא כבר מתחילה להתנהג כמו דודה מביכה. זה התחיל בסדר, איתמר נשאר נאמן למסכה הזוגית וניסה ככל יכולתו שלא להסתלבט עליה כמו שביקשה. בכוס השמפניה הראשונה קארין עוד התנהלה לפי התכנית, אכלה שוקולדים בתאוותנות מודגשת, פעולה שהתקבעה אצלה כסימן לנשיות נחשקת. בכוס הרביעית, קארין כבר התחילה לאלתר. היא החליטה כנראה שהכי טוב לדבוק שטענה שלפיה שניהם לא רוצים אחד את השנייה. שניהם יפים, שניהם מושלמים, אבל משהו לא עובד. לשניהם. אז היא הרימה את כוס השמפניה והסבירה שוב ושוב שאיתמר מושלם, אבל היא פשוט לא מצליחה להתאהב.
זה היה בסדר אם מישהו היה שואל אותה, אבל קארין חזרה על השורה גם בלי שום הקשר. תבקש ממנה להעביר את המלח, היא תסביר לך שהיא נורא רוצה, אבל היא פשוט לא שם. איתמר היה יכול להיעלב מזה שקארין אומרת שוב ושוב שהיא לא רוצה אותו כשהוא עומד מטר לידה, אבל הוא היה עסוק מדי בהתחברות עם הבנים. הוא חיבק את דני החתן כשגילה שגם הוא אוהד הפועל ירושלים בכדורסל (כמוני וכמו כל גבר אשכנזי שגדל בירושלים), רדף אחרי מנו כשיצא לעשן למרות שהוא לא מעשן בעצמו ועט על ההזדמנות להתרחק מהבנות ולצאת החוצה עם הבנים. בחוץ, שי מצא אוזן קשבת בחברותה הגברית והתחיל לדבר על הקשיים, אבל עדיין לא חשף את הכתם המביך של היעדר המשיכה. גם הדס רקדה באלגנטיות מסביב לבעיית המשיכה, ועשתה עבודה טובה בשמירה על כבודו כמו שהבטיחה.
לירון חייך הרבה ולא אמר שום דבר. כלומר, אני לא זוכר שהוא אמר או עשה משהו. אני מאמין שהוא היה שם, כי אין סיבה שלא יגיע, אבל קשה לקבוע בוודאות. עינת לעומתו, מצאה לעצמה סוף כל סוף דמות טלוויזיונית זכירה – גרסה מעודנת של אחווה סיטבון מהעונה הראשונה. מאחורי החיוך התמים, הסתבר שמסתתרת מלכת כיתה תחרותית, בוחנת את שאר הזוגות עם ניצוץ ממזרי בעיניה. היא ידעה מראש שהיא באה להראות שהיא ניצחה את שאר הבנות. כשגילתה שגם זוגות אחרים מתגפפים ונוגעים, היא הייתה חייבת להוכיח ולהנכיח את עליונותה. היא הסבירה שוב ושוב כמה קשה לה שהכל כל כך מושלם וקל, איך היא הייתה רוצה שיריבו קצת, רק כדי לדעת שזה לא חלום. זה היה קצת ילדותי ולא מתחשב, אבל לפחות היא הראתה למעיין איך עושים את זה נכון. אם עינת הצליחה ליצור בדמיונה נסיך חלומות מהבחור הלא זכיר שהצמידו לה, כל אחת יכולה למצוא ולהמציא לעצמה את האביר על הסוס הלבן.