עוד לא נראה חתן כמוהו בכל העונות של התוכנית, כך מבטיחה לנו מעיין בוימן משיטה, בפתח הפרק של "חתונה ממבט ראשון" ששודר אתמול. רגע לאחר מכן אנחנו רואים את החתן המסתורי כשהוא רכוב על אופנוע ואומר דברים כמו "זה מסוכן אבל זה מסעיר", ואני כבר מפתחת תקוות – יכול להיות שהביאו לנו באד בוי?? אבל עשר דקות לתוך הפרק, מתברר שהתבדיתי: ליעד דון הוא האיש הכי בלתי מזיק שאי פעם הגיע לתוכנית הזו. אז מה *כן* מבדיל אותו מהחתנים האחרים של חתונמי? ובכן, הוא איננו הייטקיסט.
ליעד הוא מחנך כיתה ה' בבית הספר הירוק בכפר סבא, ודואג לתת כיפים לכל התלמידים כדי שנבין שהוא מורה מהסוג המגניב. גם לכלה ששידכה לליעד ההפקה, לימור ויינשטיין, יש קריירה קצת שונה משל משתתפת חתונמי הממוצעת: היא עובדת בנת"ע, החברה שעומדת מאחורי הרכבת הקלה העתידית, זו שאחראית לסיוט שהוא חיינו הנוכחיים ואמורה לשפר אותם בעתיד. כמו ליעד ותשוקתו לאופנועים, גם ללימור יש צד פרוע: היא משתתפת קבועה במידברן. וכמו ליעד, היא מגדלת חתולים (שינוי מרענן אחרי כל הדרמה הכלבית של העונה) וגדלה עם הורה שלא היה נוכח מספיק בחייה.
בפעם הראשונה בעונה הזו, הפסיכולוגים לא מעלים לדיון דיל ברייקר משמעותי שעלול לחבל במערכת היחסים הפוטנציאלית. והאמת – נדמה שאכן אין כזה, לפחות לא אחד שאפשר לזהות כבר מעכשיו. לא רק בגלל ששניהם חובבי בעלי חיים, נראה לי שהם באמת מתאימים: האישיות המכילה והאוהבת של ליעד תיתן מקום לאישיות הילדית והנלהבת של לימור, והאישיות הילדית והנלהבת של לימור תעזור להרים את הביטחון העצמי הירוד של ליעד, שבאיזשהו קטע לא חושב שהוא חתיך. אגב, ליעד, אם הייתי אתה, הייתי מסתכלת במראה בכל הזדמנות, גם בעת צחצוח שיניים.
המשפט "די, אני רוצה זוגיות" על צורותיו השונות תמיד מופיע בתעודות הזהות של המשתתפים בחתונמי, אבל הפעם הוא לא נשמע מעושה כמו בדרך כלל. ליעד ולימור - שניהם מבוגרים יותר מרוב המשתתפים בתוכנית (39) - מגיעים אליה בשלים, כמהים, נטולי ציניות ודעות קדומות; עד כדי כך הם רוצים זוגיות, שהם מדברים על זה גם עם החתולים שלהם. אם לשפוט על פי מה שהתרחש בחופה, אירוע שהבהיר לי שיש מקרים שבהם אין צורך בסרקזם, החלום שלהם בהחלט עומד להתגשם.
ליעד מגיע לחופה בחליפת בז' כיאה להיפי שהוא, לחוץ מאוד, אבל כשלימור עושה את האנטרנס שלה - הפעם ללא תלתלים (וחבל שכך) - הוא כבר לא יודע את נפשו. היא נכנסת לחופה בחיוך ענק והוא מנופף לה בביישנות מרחוק (כמה חמוד), וממהר לחבק אותה חזק כשהיא מגיעה. אחרי ההלם הראשוני מהגובה של החתן, הכל הולך מושלם: בא לי לומר שהברכה של ליעד הייתה מעט אינטנסיבית מדי למעמד, אבל במקביל לא מתחשק לי להיות עוקצנית – זו הייתה אחת החופות הכי מתוקות שנראו בתוכנית.
כפי שהובטח בפרומו, המתחתנים הטריים לא נשארים לרקוד ולשמוח עם החברים והמשפחות: ביוזמתו של ליעד הם בורחים מהמקום, פולטים שאגות צחוק מבהילות, מחזיקים ידיים ונוסעים לטייל ברחובות יפו העתיקה. וול, ליעד ולימור, אני לא יודעת אם זה לגמרי נחשב לבריחה אם מי שמסיע אתכם לשם זה נהג *מטעם ההפקה* – אבל מה שעושה לכם טוב, אני איתכם. עוד נראה איך הקשר הזה יתנהל בלי הריגוש שיתדלק אותו, אבל בינתיים, שמישהו יסדר לבחורה הזו שרפרף.
גיא ומתן: התעליינות היא לא בסיס טוב לקשר
מתן וגיא נוחתים בארץ ומגיעים היישר לפגישה אצל דני, שיש לה מסקנה אחת חשובה - הם אמנם נהנים יחד והמגע הפיזי כבר חופשי לחלוטין, אבל עליהם להסתכל לעומק ולשים לב לדפוסים שלהם שעשויים להכשיל את מערכת היחסים: אצל מתן זו הסקפטיות ואצל גיא זה הפרפקציוניזם. ואם בפרפקציוניזם עסקינן, מתן וגיא עוברים לגור בדירה של גיא, המקום בו המיטה תמיד מסודרת, הכיור תמיד מבריק והשיש תמיד נקי מפירורים. מתן לא יכול לשאת את ההתרגשות; הוא אפילו מתבייש לסדר מול גיא את מגירת התחתונים החדשה שלו.
לפני כמה שנים חבר אמר לי משפט שנשאר איתי: "הדבר הכי אינטימי שיש זה לראות איפה אדם זורק את החולצה שלו בסוף היום". ברגע הזה בפרק, המשפט הזה מיד עלה בי שוב והבנתי לחלוטין את החוויה של מתן. גיא, באקט דווקאי אך חמוד, מסתכל על התחתונים בכוונה - אבל לא עוברות שלוש שניות עד שהוא מביע רצון עז לקפל אותם. עם הפדנטיות שלו אני יכולה להתמודד, אבל קשה לי עם ההתנשאות האינהרנטית שלו על מתן. כשגיא מציע למתן לקפל עבורו את התחתונים שלו, הסאבטקסט הוא לא "בוא, אני אפנק אותך" אלא "תראה, אני יודע טוב יותר".
גם כשגיא ומתן סועדים אצל הדודה של גיא, משתטים עם הפעוטה ריילי ומדגמנים זוגיות יציבה וקרובה, אני לא קונה את זה. זה לא עובר לי חלק בגרון. כלומר, אני לא חורצת שלא טוב להם (הם ממשיכים להגיד ולהביע שכן), אבל קשה לי להאמין שזה יחזיק. עם כימיה גופנית לא הולכים למכולת, והבסיס לכימיה האישיותית ביניהם נראה לי לא בריא עבור מתן. התחושה שלי היא שמה שמדליק את גיא, לצד היותו של מתן חתיך לכל הדעות, זו העובדה שמתן הוא אדם שמתכופף בקלות, שנוטה להביע כניעות. גיא אוהב להרגיש החזק, היודע, הנעלה; חוסר הביטחון של מתן מאפשר לו את זה, ואני חוששת שסאגת התחתונים הלכאורה-מינורית תתגלה כאחת מיני רבות.
רינת ודניאל: לא פרטנר לחיים, אבל אחלה פרטנר לבילויים
נראה שרינת כבר התרגלה בלית ברירה לשגרת החיים החדשה שלה, שמורכבת בעיקר מטיולים מתישים עם כלב חמום מוח ואכילה במסעדות מבאסות בפלורנטין. כשהיא נפגשת עם חברות, היא מדקלמת פעם נוספת את הנאום המוכן שלה, שקיבל עם הזמן אינטונציות ופאוזות קבועות: "דניאל מקסים, אין לי שום דבר רע להגיד עליו, אבל הוא לא הטעם שלי". במקביל, גם דניאל נפגש עם חברים, ושוב מביע דבקות בלתי מתפשרת במטרה. לא במקרה אני אומרת "המטרה" ולא "רינת". אני מרגישה שדניאל פועל על אוטומט: אני לא יודעת למה הוא כל כך נחוש, אולי זו האמונה בתהליך ואולי זה ההרגל, אבל עד כה לא קיבלתי את הרושם שהוא מחבב את רינת עצמה; הוא לא אמר בשום שלב מה הוא חושב עליה כאישה, כאדם, אלא רק התבטא בנוגע למשוכות שהוא צריך לעבור כדי להגיע אליה.
סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים, לדעתי לפחות, כבר לא יהיה כאן - אבל רינת הגיעה בפרק הזה לתגלית נחמדה: אם דניאל לא יהיה הפרטנר שלה לחיים, לפחות הוא יהיה פרטנר סבבה לבילויים. כשהם לבד, רינת עדיין נראית סובלת, אבל כשהם נמצאים בחברת אנשים אחרים - וכמה שיותר מהם, יותר טוב – הוא מצליח להיות נסבל בעיניה. וזה אפילו משתפר כשאלכוהול הוא חלק מהתוכנית: בערב הלוהט שלהם בדירה, בו נכחו גם הבאנים של דניאל וגם הפמליה הידועה לשמצה של רינת, רינת כורכת את היד שלה סביב דניאל ואפילו לא נראית אומללה! יכול להיות שנמצא הפתרון שיעזור לרינת לעבור את 42 הימים בהצלחה: להיות בחברת אלכוהול כל הזמן.