"לא, לא, לא, לא", מלמלה רינת בעודה בורחת מהחתן אל הסיגריה. יכולנו ממש לראות אותה מפלסת לעצמה את דרך המילוט, בתיעוד נהדר ממצלמת רחפן שהקנה לסצנת המנוסה של הכלה המבועתת אווירה של מינימום דוקו-פשע. עכשיו, רינת יונקת חזק את הסיגריה המיוחלת ההיא, כאילו בתקווה שאם רק תאמין חזק מספיק היא תהפוך באורח פלא לג'וינט. החברות האיומות שלה מתייצבות כמובן לשיחת עידוד שבנויה משתי תמות מרכזיות מוכנות מראש: האחת - ייקח לך זמן לעכל. השנייה - דניאל עשיר, אז כדאי שתשמרי עליו קרוב.
דניאל, מצידו, מסביר למצלמות שהוא מבין שייקח לה זמן (ממי, היא לא סובלת אותך, ספק אם זה ישתנה). אני קולט את שפת הגוף שלה, הוא מבהיר, ובכל זאת מתנפל על רינת בחיבוק אינטנסיבי במפגש הראשון שלהם שלאחר החופה. באופן מפתיע, רינת מגיעה לשיחה הזו בגישה קלילה וצחקוקים ואפילו – לא תאמינו – מסתכלת על דניאל. בהתחשב בהתנהגות של רינת בהמשך הערב, המחשבה שאכן היה זה ג'וינט שם ביד שלה כבר לא ממש מופרכת: לאט לאט היא משתחררת, רוקדת, מחייכת. סבתא של דניאל אפילו מכריזה ש"הקליק נקלק". כביכול, רינת נותנת לדניאל הזדמנות - אבל אני לא קונה את זה: בעיניי, היא פשוט קיבלה החלטה, לא בהכרח מודעת, לראות באירוע החתונה גירלז-נייט-אאוט אבל כזה שבו היא הכוכבת המובנית של הערב.
מאי ומשה, מצידם, הם ההגדרה המילונית של קראש הדדי. הם עפים על האנרגיות זה של זו, הם מצליחים במלאכת השיגור והקלט של מחמאות, והכי חשוב: נורא קל להם לדבר אחד עם השנייה. כבר מהרגע שהם נוחתים בפרובאנס השיחות שלהם קולחות: הבדיחות המטופשות של משה מצחיקות את מאי עד כדי חנק והחיבור שלו עם הקטור, נהג המונית החביב, מאשרות לה שהבחור הזה יודע כיצד לנהל אינטראקציה חברתית. למעשה, כשמאי ומשה קוראים יחד את המכתב שכתבו להם יעל ודני - שבין שורותיו כתובה גם המילה "אתגר" - הם אפילו לא מבינים במה מדובר. זה, סבתא של דניאל, מה שנקרא "הקליק נקלק".
הפן הרגשי עוד לא לגמרי שם. לא פעם כשמאי מעלה בפני משה עניינים רציניים, מחשבות שמטרידות אותה, הוא נוטה לענות לה בצירופי מילים גבריים ופשטניים בסגנון "את אש"; כלומר, ניכר שהוא מחבב אותה מאוד, אבל עוד אי אפשר לדעת האם הוא יהיה מסוגל לאהוב את העוצמות שלה גם כשהן מגיעות מהצד השלילי של סקאלת הרגשות. אבל הנה, אני מפסיקה לטרחן, כי בפועל - השניים האלה מכירים משהו כמו יומיים, וזה באמת עובד מעולה. המשיכה הפיזית, ואיתה גם הקרבה הפיזית, מתהווה ביניהם באופן אורגני: בגבוה, משה גורם למאי להרגיש יפה ומאי גורמת למשה להרגיש קומיקאי. בנמוך, מאי מתחרמנת מהיותו של משה "פליליסט" ומשה מתחרמן מכישוריה של מאי בחץ וקשת. "אלה החיצים של קופידון", היא אומרת, ופייר, זה אפילו לא עושה לי להקיא.
מדרום צרפת אנחנו מזנקים הישר לסיציליה שבאיטליה, שם נחשף הפער באופן בו תופסים רינת ודניאל את הפורמט של חתונמי. הוא מהרומנטיקנים, רואה בחתונה שלהם חתונה אמיתית; היא מהריאליים, רואה בחתונה שלהם את תחילתו של דייט ממושך. אבל כמובן, המרחק הבלתי ניתן לגישור בין רינת לדניאל לא מסתכם שם. דניאל עוד לא דיבר את התחושות הטהורות שלו כלפי כלתו, אלה שמתקיימות שלא בכפוף לתחושותיה כלפיו - אבל ניכר שהוא מעוניין לקרב אותה אליו. היא, מצידה, לא סובלת יותר מדי מהשיחות איתו אבל סולדת מהיד שלו שמונחת תכופות על כתפה. תכלס, נראה שרינת קצת נהנית מההתמסרות של דניאל אליה, מהכניעות שלו. כשהיא מבקשת ממנו לעשות לה בוק, למשל, היא הופכת אותו למעין משרת; נהנית מההטבות בלי להעניק שום דבר בחזרה (ולא, אני לא מדברת על המובן הפיזי של "הענקה"). הפליטה הפרוידיאנית שלה, "כסף" במקום "קסם", לגמרי מדברת בעד עצמה.
מאי ומשה מצליחים לשתוק, בן ומעין צולחים משבר
אבל השיא הוא ללא ספק הצורה המכוערת שבה רינת בחרה לבטא את רגשותיה מול דניאל כשהסבירה לו שהוא לא הטעם שלה. היא הייתה יכולה לשמור על הסנטימנט הזה, הלגיטימי במהותו, גם אם הייתה מוציאה אותו החוצה בנוסח עדין יותר - והמילים המעליבות "יצאתי עם גברים שנראים ממש טוב" היו מיותרות לחלוטין. החלק הכי מכעיס הוא שרינת אשכרה שלמה עם האמירה הזו ואפילו מתגאה בעצמה. אני מתחילה לחשוב שהיא קיבלה סיפוק מסוים מהמיתוג של עצמה כאחת שיוצאת עם חתיכים, כי זה מיתוג שבאופן אוטומטי משמר את מעמדה כזו שנמצאת מעליו במדרג. זה כנראה הזמן לומר שלרגעים הצפייה ברינת ודניאל נהיית ממש לא נעימה, ואני לא מתכוונת ל"לא נעימה" במובן החיובי שמשמעותו קרינג' טלוויזיוני מענג. מתישהו בפרק הזה, המסגור של רינת כ"אחות טובת לב" כבר נראה תלוש למדי.
ובחזרה לעלילה - השיחה הקשה ההיא תלווה את רינת ודניאל גם בהמשך אותו היום. דניאל הפגוע נאלץ ללמוד שעליו לקחת צעד אחורה, להשאיר את המושכות בידיה של רינת; בהתאם, בסדנת הכנת הפסטה הם בקושי מתקשרים זה עם זו. קלוז-אפים מגרים של אוכל מעולם לא לוו במוזיקת רקע עגומה יותר.
ומהדינמיקה המבאסת של רינת ודניאל, חזרה אל הדינמיקה המהממת של מאי ומשה, שבשלב הזה של הפרק הם כבר לא רק חמודים אלא ממש בגדר אתנחתא קומית הכרחית. אני מודה, מדובר בשני אנשים ששיחה איתם, יחד או בנפרד, כנראה הייתה מעייפת אותי אחרי דקה וחצי גג – אבל על המסך, הם לגמרי עושים לי את הערב. הם נמצאים בעיצומו של ירח הדבש, אבל זו לא חוכמה ליהנות בחברתו של אדם רק בזכות סֶטִינְג מושלם, ואכן - מאי ומשה הוכיחו שהם לא צריכים את הנופים היפים, את האטרקציות המגניבות או את חדר המלון המפנק כדי לעשות כיף. הכימיה שלהם מתפרצת במלוא כוחה דווקא במקומות השגרתיים יותר, היומיומיים, בעת התנסות משותפת בשימוש בחוט דנטלי או בזמן שמשה מנסה לנהוג ברכב שהוא לא מכיר. והכי טוב: הם אפילו יודעים לשתוק יחד! כלומר, עד שמאי מתחילה לברבר על כמה היא אוהבת רגעי שתיקה.
אגב, מעין ובן – שמה לעשות, בתוך פרק שזגזג בין טרגדיה ובין סיפור אגדה, נבלעו קצת – צלחו את המשבר הראשון ההוא. התחושות הקשות של מעין היו מובנות לחלוטין, כמובן, אבל היא הייתה חכמה כשהבינה שאת בן צריך לשפוט לפי המעשים שלו (הנחרצים) ולא לפי המילים שלו (המבולבלות). בסיומו של הפרק, ברור עוד יותר לשניהם ולנו שיש ביניהם משהו ששווה להשקיע בו, ולו רק בזכות המשיכה הפיזית המטריפה. בשלב זה, מעסיקה אותם רק שאלה אחת, והיא שאלה משמעותית: באיזו מקופסאות הגפרורים - כלומר, הדירות שלהם - הם יגורו אחרי השיבה מהמלדיביים?