ירח דבש שאיננו סיוט? מי היה מאמין
אני רוצה לנצל את הבמה כדי להודות לגיבור הערב שלנו: תומר. בואנ'ה, הבן אדם בא ל-ע-ב-ו-ד. הוא לא נח לרגע, יורה בדיחות בקצב שלא יבייש ריקאפ של חתונמי וקונה אט אט את ליבה של יואנה, בסבלנות של נזיר בודהיסטי וברגישות של אלרגי ללקטוז. וכל זה ראוי להערכה כפולה, כי תומר משחק את המשחק למרות שהוא קרא את המפה מצוין כבר מהרגע הראשון, והבין טוב מאוד שאשתו התאכזבה ממה שהיא ראתה בחופה. עם עור של פיל, הוא לא נותן לרגשי הנחיתות לעצור אותו לרגע או להקרין החוצה שהוא פגוע. אבל הוא כן. אני תוהה מי נמוכה יותר – ההערכה של יואנה כלפי תומר או ההערכה שלו כלפי עצמו.
אבל לשמחתנו הרבה, החיבה של יואנה לבעלה הטרי עולה מרגע לרגע, ואיתה גם המשיכה. הבוקר שאחרי החתונה מתאפיין בשתיקות לא פשוטות (מוטיב חוזר בעונה הזו), ויואנה חושפת בפני המצלמות שתי נקודות: א', סוף כל סוף היא מודה שהיא התאכזבה, ו-ב': מדובר בערס (חשבתי שהחלטנו שערס זו מילה גזענית). אבל ליואנה לא לוקח הרבה זמן לעמוד על טעותה, והאסימון נופל שעות ספורות אחר כך, לא הרבה אחרי שאבא שלה משדרג אותו למעמד בן משפחה. אחרי הכימיה הטובה בין הבן האבוד לבין הוריה, יואנה מתחילה סוף סוף - חופשייה ומאושרת מעול האכזבה - לתת לתומר צ'אנס אמיתי.
במלדיביים מזג האוויר נראה לא משהו, מזל שהעניינים מתחממים בין שניהם. איזה מתוקים הם, יא אללה. אין דברים כאלה. הם מפתחים הומור של ירידות אחד על השני, שנובע מהציניות האנליטית שבגינה שידכו ביניהם מלכתחילה. וזה עובד. ההקנטות הפלירטוטיות עושות את שלהן ויוצרות מחזה נדיר בנוף של חתונמי: ירח דבש שלא מהול בסבל תהומי, וזה למרות שהתוכנית האמנותית כוללת סיור גסטהאוסים בין שלוליות. זה מדבר בעד עצמו. יואנה חיפשה מישהו שיפליק לה בטוסיק, בינתיים יש לה מישהו ששולח ידיים לירך העליונה. נראה לי שזו התחלה לא רעה בכלל.
יש דבר כזה יותר מדי מחמאות
אגב ענייני טמפרטורות, רותם משחקת חם-קר עם רונן האומלל. הם ישנים ביחד באותה המיטה בלילה שאחרי החתונה, אבל אז היא קולטת את גודל הטעות ומתחילה לשים ברקסים כואבים תחת כל עץ (ריח) רענן. בדרך לשדה התעופה, הוא מספר שאמא שלו מפצירה בו להסתיר את ההתלהבות שלו ממנה. רונן, תמיד צריך להקשיב לאמא, לא שמעת? מנגד, רותם מספרת לבעלה הטרי שהיא לא מחפשת מישהו שמשחק משחקים.
זה כמובן שקר, כך נלמד בעוד דקות ספורות. רותם טועה ואף מטעה. היא מתפרצת לדלת פתוחה, כי רונן הוא פשוט אדם שלא יודע לזייף, אז הבקשה שלה באה לו בטוב; ובאמת, רונן לא מבין את כללי משחק החיזור. הוא לא מפסיק להחמיא לה, לחפש את הידיים והעיניים שלה, לחייך אליה ולהרעיף עליה אהבה. בהתחלה רותם מוחמאת, מהר מאוד זה כבר מתחיל להעיק, והיא לא מצליחה להסתיר את אי שביעות הרצון שלה או לטאטא אותה מתחת לשולחן. נדמה לי שרונן לא יודע להגיד עוד מילים שהן לא מחמאות, כי אחרי שרותם מבקשת ממנו להפסיק להחמיא הוא פשוט עובר ללשתוק.
הוא רואה את זה אחרת. מבחינתו, רותם "לא רוצה להתחבר לרומנטיקה", היא לא זורמת על ההתבוננות זה בעיני זה, על ליטוף הידיים. זה מביך אותה נורא. בכלל, הכל מביך אותה נורא. אבל בואו, מה שרונן מבקש ממנה זו לא באמת רומנטיקה; זה רעיון של רומנטיקה, דימוי חלול שלא מתחיל לייצג אינטימיות אמיתית. קליפה ריקה מתוכן. רונן נעלב ונחסם, שזה הגיוני; עכשיו, איך נאמר, הכדור נמצא במגרש שלה. רצית משחק? קיבלת, שיהיה בהצלחה.
וצריך גם לדבר על עניין הילדותיות הזה. אני לא יודעת האם רונן באמת ילדותי בחיים האמיתיים או שהוא רק מוצג ככה בתוכנית, אבל התמונה שמצטיירת לא מחמיאה לו. כל המכתב של המומחים מתעסק בילד שמסתתר בתוך רונן. שפת הגוף שלו מזכירה לעתים ילד שלא יודע מה לעשות עם הידיים; הוא יושב קצת כפוף, ידיים מרוכזות באגרוף בין הרגליים, גוף שלא מפסיק לנוע בעצבנות קדימה ואחורה. גם זה שהוא שוכח דברים בכל מקום, ורותם צריכה לעזור לו ולסעוד אותו. קסם ילדי זה נחמד והכל, והילדותיות הזו יכולה להתפרש כחמודה בתיאוריה, אבל זה לא חמוד בעיניי. רותם ניסחה יפה: רונן ממש לא ילד. הוא בן 38. הוא הוא באמת בנאדם מבוגר והגיע הזמן שהוא ילמד לעשות כביסה ולא להביא אותה לאמא שלו.
האישה המתוקה הזו לא צריכה לסבול את כל זה
ואגב ילדותיות. נעם ומשה יושבים אצל דני החדש ומעלים מיד את סוגיית הגיל - הלא היא הסוגייה שהכי קל לדבר עליה, כי אין מה לעשות איתה. גלעד מעיד שיש ביניהם "יותר משלוש שנים" הבדל ומשה כמעט קופץ מהספה ומחדד: "כמעט ארבע!", משל היה ילד בגן ששואלים אותו האם הוא בן חמש והוא משלב ידיים ועונה בתוכחה "חמש וחצי".
משה לחוץ, קפוץ, עצבני. הוא בקושי נותן לנעם ולדני החדש לסיים משפט. אחרי עוד כמה שאלות קשות, יוצא המרצע מן השק: לא הגיל הוא זה שמפריע למשה, אלא התביעה התיאורטית מצידה למשפחה וילדים. נעם שומעת את זה ומיד משיבה "צא לי מהרחם" באייקוניות יפהיפיה, ומשה מבין שהוא דחק את עצמו לפינה שהוא לא רצה להיכנס אליה, אבל לא יודע איך לרדת מהעץ. ממש כמו בשיחה הידועה לשמצה על היין, משה מחפש חבל הצלה מבחוץ במקום להתמודד בעצמו, ונעם העו"סית לא מהססת וזורקת לו סירת חירום בחפץ לב. היא מלטפת לו את היד בעדינות, מתבוננת בעיניו ולוחשת: "ברור שאני מבינה אותך", עוטפת אותו ברוך משכר, לא נותנת לו להתבוסס אפילו לרגע בשיט שלו עם עצמו. היא איתו.
נעם לא מאשימה את משה, היא מפנה את הביקורת בעיקר כלפי המומחים. ובמידת מה היא צודקת. משה מפנה את הביקורת בעיקר כלפי נעם, כשגם הוא צריך למקד את הזעם שלו המומחים. האם הוא מבין שלנעם ליטרלי אין מה לעשות בנידון? הבעיה שיש לו איתה היא גם בערך המאפיין היחיד שאדם לא יכול לשנות בעצמו. בכל מקרה, משה מוציא את התסכול על נעם, וזה לא הוגן. ומצד שני, הפחד שלו מהמחשבה על ילדים הגיוני ולגיטימי, וגלעד הוא זה שלא נותן לו יותר מדי מקום להתבטא.
אבל בשיחה שלו לבד עם גלעד, משה כבר מדבר עוד יותר בפתיחות ומודה: הגיל הוא רק פסוק אחד מתוך תורה שלמה, והאמת היא שהמראה החיצוני של נעם הוא פחות הטעם שלו. תודה שנזכרת לספר לנו, כבר הבנו לבד. משה מבין שהוא מוכרח לדבר על זה עם נעם ולפתוח הכל, ונכנס לחרדת ביצוע משתקת מהשיחה, שמתוכננת לערב של אותו היום.
אם עץ נפל ביער ואף אחד לא שומע, האם משה באמת דיבר עם נעם בסוף? כי אני יכולה להישבע שהוא תכנן לדבר איתה על זה. אני אפילו די בטוחה שראיתי סצנת שיחה קשה וחששתי מחנק שמקורו בפסטה בולונז. אבל אז פתאום הפרק הסתיים ונותרתי עם מעין ריקנות כזו של חוסר סיפוק. לא, אין מצב שהוא העלה את זה, אני הייתי זוכרת.
בכל אופן, משה מקבל מספיק תשומת לב, אז בואו נקדיש רגע גם לנעם. האישה המתוקה הזאת לא צריכה לסבול את כל זה, זה לא מגיע לה. היא בן אדם כל כך טוב. חבל שלא שידכו לה מישהו שמבין איזה אוצר יש לו ביד; נדמה לי שדניאל מרינת ודניאל היה יכול להיות שידוך הרבה יותר ראוי. הטענות של נעם מופנות כלפי ההפקה ולא כלפי משה, ובצדק, נעשה לה עוול; אבל היא יכולה להרשות לעצמה לכעוס עליו יותר, ולא לפחד לפגוע בו פה ושם. משה הרי בטוח שהיא בעניין שלו, ואני לא כל כך בטוחה שזה אכן המצב. אולי גם הוא קצת יירגע כשיבין שהיא לא מתעלפת על הגבר ששידכו לה, אלא עושה את הכי טוב שהיא יכולה במסגרת המצב הנתון.
ועוד כמה נקודות:
*ליבי-ליבי על צוות הצילום, שנמצא בחדר של רותם ורונן כבר לפני שבע בבוקר. אלה הגיבורים שאנחנו לא ראויים להם
*רונן אומר לרותם "איזה יפה היית", שזו מחמאה מעליבה למדי למרות כוונותיה הטהורות
*שמישהו יעביר לרונן קורס מזורז בצילום נשים, ויפה שעה אחת קודם