כמה אושר, איזו התעלות. כזאת שמחה לא ראיתי בכל ההחלטות בכל העונות, כזה חיוך רחב ונטול כל ספקות. אני מדבר כמובן על דני החתן, שכמעט ריחף באוויר כששני החליטה "לעצור כאן", וחסכה ממנו עימות עם הפחד הגדול שלו - לאכזב. אז דני החתן, אולי לא אכזבת את שני ברגע ההחלטה, בעיקר כי היא כבר הגיעה מאוכזבת, אבל אפשר בהחלט לסכם את פועלך בתכנית כאכזבה. זאת הייתה ההזדמנות שלו לקחת אחריות, לצאת מעצמו ולצאת גבר, והוא שוב נתן לשני להכיל ולהתחשב בחרדות שלו במקום להעניק לה רגע אחד של כנות.
למרות שקיבלנו שפע של מכתבים אישיים ונאומים מרגשים, הרבה כנות לא הייתה לנו בחלק הראשון של שבוע ההחלטות. דני החתן שכח שהוא עוד שנייה בן 40 והתחפר בתיאוריית הניצוץ החסר, שקסמה העיקרי טמון בכך שהיא לא אומרת כלום. ניצוץ או רגש זה לא איזה קסם מסתורי ונטול פשר. משהו בה מפריע לך, משהו בך עוצר בעדך, משהו חסר, משהו לא מושך או מרחיק. זה אף פעם לא סתם ניצוץ. אבל למה להגיד משהו שעלול להוביל להתמודדות רגשית כשאפשר פשוט לא להגיד כלום. הוא לא היה צריך להגיד כלום, ההקלה סיפרה את הסיפור שלו בכל התהליך. הוא פחד לדחות את שני, אז הוא התפתל ונאנק 42 יום, ובסוף היא עשתה את העבודה בשבילו.
כמו בטרגדיה יוונית, שני ביצעה בלב כבד את התפקיד שיועד לה מההתחלה. אפשר היה להגיד שהיא לקחה שליטה על הנרטיב כשנמנעה מדחייה וחתכה בעצמה. אבל שני לא מפחדת מדחייה, נראה שיותר מכל רצתה לשמוע את האמת ממנו. לא היה סיפוק בהחלטה שלה לעצור, זה לא היה ניצחון אלא חסד אחרון שהעניקה לו. שוב היא מעניקה, מכילה, עושה את מה שהיא מרגישה שהוא צריך. זה גם לא עזר שהוא נראה כאילו קיבל כרטיס יציאה מהכלא. דני הפסיכולוג ניסה לדובב אותה אבל זה היה מאוחר מדי, דני החתן כבר ריחף באוויר והשיחה נגמרה. כמו שהיה לאורך רוב הדרך, מדברים על הרגשות שלה כמעט כמס שפתיים, והרגשות שלו מקבלים את מרכז הבמה. אחרי שלא הפסיק לחפור לה ולנו על הפחד שלו מאכזבתה, בסוף היא נותרה מאוכזבת והוא אפילו לא ראה את זה. אם נשאל מעולם המושגים של עינת ולירון, דני + שני = אכזבה.
אז כן, זה הרגע שבו אני אמור להקדיש כמה מילים טובות לעינת ולירון, איזה תהליך הם עברו מהרגע שבו לירון לא כתב כלום אחרי סימן השוויון עד הרגע הזה שבו הוא מרגיש הרבה יותר בטוח לגבי העתיד. זה כמעט כאילו יש משמעות לזמן שזוג מבלה ביחד. עינת, מצדה, למדה לחיות עם הכלום שאחרי השווה, כחלק מהתהליך שלה ללמוד לחיות עם כלום שמתחזה לבנאדם. סליחה, באמת שאני מאחל לשניים האלה רק טוב. הבעיה היא שאני אדם שחשובה לו אמנות הסיפור, והנרטיב שהם קוששו מפירורי קיטש וניסו להעביר כסיפור אהבה, הוא עלבון לכל מסורת היצירה הנרטיבית. אולי התאהבתם, אבל סיפור לא היה פה.
איתמר וקארין המשיכו במלאכת ההסתרה המאומצת של האמת ששניהם כבר יודעים. המכתבים המרגשים ואינספור המתנות הקטנות שהרעיפו אחד על השנייה היו כמו גלעד לקשר ששניהם רצו שיהיה. הבדיחות הפנימיות, הרגעים הקטנים, כל היופי שהוא רואה בה והיא רואה בו, וכמובן הצ'ק ליסט שתמיד מלא. יש אנשים שלא יכולים לא להשקיע, אלה שתמיד מגזימים ב"גמד-ענק". זה לא אומר יותר מדי על המקום שבו שניהם נמצאים. קארין מאוכזבת מהכישלון ומרגישה דחויה, היא ממשיכה להגזים עם המחוות על אוטומט, ממשיכה עם הצחוקים והנשיקות הקטנות. רק כשאיתמר לא בסביבה, היא מוכנה לחשוף את אובדן האמונה העמוק שלה בקשר הזה.
המתנות של איתמר הגיעו גם הן מצורך טקסי כמעט אוטומטי, אבל היוו תזכורת חשובה להשקעה שנעדרה אחרי הימים הראשונים של הקשר. איתמר חיזר בהתחלה, ורק כשהרגיש שכבש אותה הוא התפנה לבחון האם הוא באמת מעוניין. זה לא מזדון, זה היה אינסטינקט טבעי לרכוש חיבה. כשהתחיל להבין שהיא פחות מתאימה לו, הוא נשאר מחויב וניסה להסתיר את ההתרחקות שלו.
אבל קארין ידעה מה היא מרגישה ממנו. כשאיתמר דיבר עם יעל, החששות שלה קיבלו אישור נוסף. זה לא רק שהיא לא רואה אהבה בוערת בעיניים שלו, היא לא מרגישה אפילו שהוא רוצה אותה. הגענו למצב עגום למדי, גם אם לא חדש בתולדות תכנית, שבו דווקא פרידה תהווה ניצחון לכל המעורבים. זה היה סיפור על שניים שראו רק את המטרה לנגד עיניהם ובכך פספסו את המטרה. הם כל כך רצו שזה יצליח, כל כך רצו להצליח ולהיות מוצלחים. רק הולם שההצלחה האמיתית שלהם תגיע ברגע שיצליחו להודות כישלון.