מעין ובן: תעצרו הכל, בן "לא מקבל את המקום שלו"
מה גיא ומתן עושים עם הזמן שלהם חוץ מלדבר עם גורם חיצוני על הבעיות שלהם? כפי שזה נראה עד כה, ובכן, שום דבר. בנמל יפו – כן, אותו המקום בו לימור נטשה את ליעד - הם נפגשים לשיחה צפופה עם מעין, שיושבת ביניהם ומתפקדת כפסיכולוגית. וול, לא בדיוק פסיכולוגית, כי מעין מזדהה במיוחד עם הצד של מתן. כמוהו, גם היא כמהה לקרבתו של הפרטנר, וגיא, כמו בן, אלרגי למחויבות. אבל שלא כמו בן, גיא לפחות יודע להכיר בתכונה הזו שלו כפגם.
ובחזרה למלכת התקשורת הבינאישית ולדוש המעונה. בדרכם לביקור אצל לאה, סבתא של בן, מתנגן במכונית השיר "שני סיפורי אהבה קטנים" של "החברים של נטאשה": מעין, כמובן, מתמסרת לשורה "הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד", ובן דווקא יותר מתחבר ל"מה שווה כל סיפור האהבה הזה". כמו הדמות הגברית שבשיר, הוא מפחד, והפחד שלו מתגבר כשמעין וסבתא שלו הופכות בן רגע לחברות הכי טובות. כשמעין אוכלת בהנאה מפרום וקוסקוס, בן מביט בה מבועת; כשהסבתא שואלת בבדיחות הדעת "מתי חתונה", בן תכף מתעלף; כשלאה מתעקשת שמעין תיקח כמה מתכשיטיה הישנים, נראה לי שבן כבר מאבד הכרה. הוא לא עושה מאמץ להסתיר את אי שביעות רצונו מהמתרחש, להפך – הוא עושה מאמץ להיות מתריס ככל האפשר. יש לי דז'ה וו למפגש החם של מעין וגבי, האבא החמוד של בן. איך יכול להיות שבן יצא כל כך שונה מהאנשים שגידלו אותו?
בדרך חזור בן טורח להבהיר שוב ושוב למעין כמה מזועזע הוא מהקליק המיידי שלה ושל הסבתא, ובמיוחד מטקס הענקת התכשיטים – מתעלם לחלוטין מכך שגם מעין נותרה חסרת אונים ונבוכה אל מול המתנה הנדיבה. מעין, תודה לאל, לא נשארת חייבת. בדיוק האופייני לה היא קוראת תיגר על היומרה של בן לקבוע מה זה "יותר מדי" ומה לא, ומסבירה שגם אם החיבור ביניהן הוא תוצר של רגש ולא של רציונל, אין בכך שום דבר פסול.
בן מנסה לקטול את מעין בוויכוח הזה כשהוא שולף את האמירה הקבועה: דברים כאלה לא יכולים לקרות כשאין ודאות לגבי היחסים. כבר עונה שלמה שבן מתלונן על כמה חרד הוא מאי ודאות, אבל האמת היא שהוא חרד מוודאות. אחרת אין הסבר להתנהגות שלו מאז ירח הדבש. אי הוודאות היא המגרש הביתי של הדושים: היא מאפשרת להם לעשות מה שהם רק רוצים בלי להרגיש שעליהם לתת דין וחשבון. אני לא יכולה להפסיק לנסות ולדמיין את הוויז'ן הבלתי הגיוני של האיש הזה ברגע שבו הוא אמר לעצמו, "היי, אני אלך להתחתן בטלוויזיה! זה רעיון כל כך טוב עבורי!". ולחשוב שאז הוא עוד שלח את עצמו לאודישן ועבר תהליך מיונים ארוך ומייגע - כל זה בשביל להגיע למטרה נכספת שהוא בכלל לא רוצה בה.
הלוואי שמעין הייתה מאמצת ומיישמת את העצה הנהדרת של לאה – "תתרחקי, והוא יתקרב" – לא לטובתו של בן, אלא לטובתה שלה. לצערי, היא מתקשה לעשות את זה. אצל דני, ולמרות התחושות הקשות שעולות, הם יושבים צמודים, ובא לי להגיד למעין שתעיף את היד שלו מעליה. לא מגיע לו התענוג. ובכלל, זה לא פייר שהטיפולים הזוגיים האלה מתמקדים או מתנקזים כמעט תמיד לסוגיית החששות של בן, כל פעם בתירוץ של "גם אני צריך לקבל את המקום שלי". המציאות היא שהקשר בינו לבין מעין מתקיים בתנאים שלו: יש לו די והותר מקום. הפחדים שלו הם נושא השיחה היחיד כבר שבועות. מבן אני כבר לא מצפה לכלום; מה שלא ברור לי זה איך ולמה דני משתף עם זה פעולה.
בהתחשב בכל זה, ההתפרקויות החוזרות ונשנות של מעין לגמרי מובנות. היא בוכה בלי סוף לאחרונה, בקליניקה ומחוצה לה, וזה כואב במיוחד כי אין מזור לכאב שלה (ובכן, יש אחד - הזמן שיחלוף אחרי הפרידה שיש לשער שתתרחש בקרוב). כשהיא ובן נוסעים לסופ"ש זוגי בכנרת, הכל בסדר, לכאורה; בן אומר שהוא נחוש להשתיק את רעשי הרקע ופשוט להיות עם מעין. או, בתרגום חופשי: הוא רוצה לעשות סקס על מיטה מפנקת של בית מלון, נו סטרינגס אטצ'ד. הלוואי שבמועד ההחלטות מעין תתעשת ותהיה זו שמסיימת את הקשר, כשידה על העליונה.
מאי ומשה: למילה "תהליך" יש שוב משמעות
גם כשהם מסתדרים מצוין, אף פעם לא משעמם לצפות במאי ומשה. קודם כל, זה כי שניהם אנשים מצחיקים (שמישהו ירים את הכפפה ויהפוך את הצחוק של משה לרינגטון. עדיין עושים את זה? לא אכפת לי). אבל זה גם בגלל שאנחנו יודעים שהם הקיזו דם כדי להגיע למצב הזוגי הנוכחי: סליחה על הסחיות – אני לא שולטת בזה - מאי ומשה הקנו משמעות מחודשת למילה הלעוסה מכולן "תהליך". זה בא לידי ביטוי ברגעים היפים שלהם - למשל, כשהם משחקים ארץ עיר במכונית (ושמים סוף למחלוקת העתיקה: וירוס לא נחשב לחי באות ו'). אבל יותר מכל, זה בא לידי ביטוי ברגעים הפחות נעימים: מאי ומשה כבר יודעים הרבה יותר טוב כיצד לתקשר זה עם זו, וניכר שהם מוכנים להמשיך ללמוד אחד את השנייה.
בעודם עדיין בדרכם האינסופית לים המלח, מאי כבר מתלוננת ומכינה את עצמה למלון זוועתי, ומשה מתקשה לגייס אמפתיה לרייג' שלה על אכסניות. משה זורק מילים מכוערות, מאי מרימה את הטונים, הוויכוח יוצא מהפרופורציות של עצמו והופך לסשן תוכחה שבו שני הצדדים כבר לא מדברים בהיגיון. ובכן, מאי ומשה של לפני שבועיים היו פוערים את הסדק הזה לשבר של ממש, אבל מאי ומשה של היום חכמים יותר, חזקים יותר ובטוחים יותר. אחרי שמאי נושמת לרווחה למראה החדר היוקרתי (שמעתם? יש שם בריכת אינסוף פרטית), הם מתיישבים לשיחת פיוס דביקה במיוחד. הם מצמידים כיסאות, מחזיקים ידיים ומסתכלים בעיניים: לא נבהלים ממה שקרה, לא נותנים להתנגשות לשבש את הקצב, אבל בה בעת מתנצלים בכנות זה בפני זו ומבטיחים להיות טובים יותר. והיי, אם כבר להיות טובים יותר, אז לעשות את זה בחדר יוקרתי עם בריכת אינסוף פרטית.
קטיה וליאור: בידיים שלהם, גם קו עלילה עם פוטנציאל הופך לסנוז-פסט
מאי ומשה מעניינים גם כשהם לא עושים שום דבר מעניין; לעומתם, לליאור וקטיה, יחד ובנפרד, יש כריזמה של לחם אחיד פרוס. את ה"אישיות" של קטיה, שחיבבתי בפרק הראשון של העונה, הספדתי כבר בפרק השני כשגיליתי שהבדיחות של ליאור באמת מצחיקות אותה, וליאור – ובכן – אני עדיין מתקשה להאמין שמדובר באדם בשר ודם ולא בבינה מלאכותית.
בפרק הנוכחי, נראה שגם אלוהים שבשמיים איבד סבלנות, והוא אפילו ניסה לארגן לצמד החמד הזה (ולנו הצופים) דרמה ממקור חיצוני: במהלך הנסיעה למלון, בחושך, כשהם עייפים, המכונית של קטיה וליאור נתקעת בתעלה. כל זוג אחר כבר היה עושה מטעמים מהטוויסט הזה, אבל בידיים של קטיה וליאור גם קו עלילה עם פוטנציאל להיות מסעיר הופך לסנוז-פסט. העיקר שכולם בריאים ושלמים.