מעין ובן, שמתמזמזים בבריכה הפרטית שלהם בחדר המפנק שלהם באיים המלדיביים, לגמרי מציבים תחרות ראויה לירח הדבש נוטף הסקס של ניצן ומנו מהעונה הקודמת של חתונמי. אבל הם לא מנצחים אותו. כלומר, מהבחינה הזוגית, אפשר לומר שירח הדבש של מעין ובן שם את זה של מנו וניצן בכיס הקטן, אבל מהבחינה הטלוויזיונית, אין מה לעשות, זרימה אבסולוטית ונטולת עכבות כמו זו של מעין ובן לא מסעירה כמו המתח המיני שהיה בין מנו וניצן: מעין ובן מסתדרים עד כדי כך טוב שהם גרמו לנשיקה לוהטת בתוכנית שידוכים להיראות כמו דבר מובן מאליו.
עד שצרות יפקדו את גן העדן הזה (והן יפקדו), ננצל את הזמן כדי להכיר את האיש והאישה הבאים שעומדים להפוך לחתן וכלה בהינף מטה הקסמים של הפסיכולוגים. דניאל - או בשמו השני "החתן שכולו נשמה" - גדל לבית עשיר, אבל הוא לא רודף אחרי כסף אלא אחרי אושר. כהוכחה לכך, ההיכרות הראשונית שלנו איתו היא כאשר הוא נמצא בעיצומה של חלוקת מזון להומלסים. זה לא בהכרח בגלל האופי האמיתי של דניאל, אבל הקטע הזה מדיף ניחוח של אגו-טריפ; עזרה לזולת שמתקיימת קודם כל בשביל סיפוק אישי של הנותן ואחר כך בשביל רווחתו של המקבל. אני לא יודעת מי צריך לקרוא את זה, אבל אולי שווה להעיף מבט בשמונה המעלות של צדקה על פי הרמב"ם וללמוד ממנו דבר או שניים.
הכלה טובת הלב ששודכה לחתן שכולו נשמה היא רינת, אחות במחלקת טיפול נמרץ ילדים בשיבא, שניכר שאוהבת מאוד לצלם את כפות הרגליים שלה. דניאל מחפש בחורה ערכית כמוהו ובמובן הזה רינת היא בחירה מתבקשת עבורו; לשניהם יש כלב שהם מאוד קשורים אליו, ושניהם רוצים להינשא ולהקים בית (מתי הפסיכולוגים יפסיקו לציין את הפקטור הזה? אובייסלי כל המשתתפים רוצים זוגיות רצינית, אנחנו בחתונמי). בכל מקרה, משם והלאה אין היגיון בהתאמה של דניאל ורינת. מקורה של ההתאמה הזו במכנה המשותף הכללי ביותר שאנשים יכולים לחלוק – טוב לב – וסורי, אבל זו לא עילה לחתונה. כמובן שברגע שצמד המילים הלעוס הנ"ל מפסיק להיזרק לאוויר בכל משפט שני, ברגע שאנחנו הצופים מתחילים להיחשף לאנשים האמיתיים שעומדים מתחת להגדרות, מתחוור שכל קשר בין דניאל לרינת הוא מקרי בהחלט.
רינת, לדבריה, נוטה להימשך לגברים שהיא רוצה ולא לגברים שהיא צריכה. היא מתארת את הנטייה הזו כבעייתית, אבל למען האמת אני לא חושבת שזה כל כך פסול. אם היינו עושים רק את מה שאנחנו צריכים ולא את מה שאנחנו רוצים, החיים היו עגומים למדי: כלומר, זה מבורך להגיד ביי-ביי לדושים באשר הם, אבל זה פחות מבורך לנטוש לחלוטין את ההעדפות האישיות שלך במסגרת התהליך. במילים אחרות - וכפי שזה נראה עכשיו, על סמך ההיכרות עם שניהם בנפרד - השידוך בין רינת לדניאל לא ידרוש מרינת לאתגר את הדפוסים ההרסניים שלה אלא ידרוש ממנה להתפשר על תשוקה.
עוד הרבה לפני המפגש המחריד של דניאל ורינת בחופה, אפשר היה להריח מקילומטרים את הבעיה שעומדת לפסול על הסף רומנטיקה אפשרית ביניהם - היעדר משיכה: דניאל הוא פשוט פרווה מדי בשביל רינת. שניהם סחים מאוד, אבל דניאל סחי יותר. שניהם מתרגשים מקיטש (מה דעתכם, איזו מתנה יותר "מקורית", מפת הכוכבים של ערב החתונה או אבן חן שמסמלת זוגיות?) אבל ההתרגשות של דניאל נטולת ציניות באופן מדאיג כמעט. לעומתו, לרינת יש חדות מסוימת.
עוד נחזור להיעדר המשיכה הפוטנציאלי שהתגלה כממשי, אבל לא לפני שנצא לגיחה קצרה למלדיביים, המקום בו כל כורסת יחיד יכולה להגשים את החלום ולהפוך לספת אוקסיטוצין. מעין ובן מתענגים על כל מאכל מיניאטורי חינמי שמוצע להם במלון והופכים את כינויי ה"מאמי" לספורט אולימפי - לפחות עד שמעין שואלת את שאלת השאלות: "כשראית אותי בשנייה הראשונה, אהבת את מה שראית?". בן משתהה, ואז מזיע, ואז מסתבך. הוא עושה כל מאמץ אפשרי כדי לא להיכשל בלשונו ולהגיד חלילה את מילת ה-ש' הלכאורה-אסורה; את לא נראית כמו מישהי שהייתי בוחר, הוא מגמגם ומקרטע, הולך מסביב לעניין.
ברור שבן לא בקיא במילון המושגים הלא כתוב של תנועת הבאדי פוזיטיב, הוא לא מדבר את הנושא מפורשות כי הוא לא יודע איך וכי הוא לא רוצה לגעת בנקודה רגישה - אבל ההתנהלות הזהירה שלו עושה יותר נזק מתועלת. ההימנעות מלהגיד את המילים "מלאה" או "שמנה", כאילו מדובר בעלבון ולא בשמות תואר אובייקטיביים, גרועה בדיוק כמו ההפך הגמור ממנה – אק"א הפמפום האגרסיבי של הטייטל "מידה 44": כל אחת מהפרקטיקות האלה מחריגה את מעין. בן אמנם אישר למעין שהוא אכן נמשך אליה, אבל זה כבר טו לייט. מעין יוצאת מהשיחה הזו בתחושת מועקה כבדה, ולגמרי אפשר להבין למה.
הטון המסויג ביותר האפשרי
ביום החתונה של רינת ודניאל, אבא שלמה ואבא ויטאלי גונבים לילדים המשמימים שלהם פעם נוספת את ההצגה, ובמקביל, המין-גירלז של רינת מדגימות כישורי חטטנות מרשימים ומנסות לדלות פרטים עסיסיים על החתן המיועד. כשדניאל נכנס לחופה, שתיים מהן – שכבר קיבלו מושג מסוים על מצבו הכלכלי – ממהרות להתפעל, אבל ההתפעלות הזו לא מחזיקה הרבה זמן. זוכרים את לחשושי ה"אוי ואבוי" המסתוריים שטוזרנו באמצעותם לפני הפסקת הפרסומות? ובכן, הנה מגיע ההקשר.
ואוהו, זה היה טקס חתונה קשה לצפייה. החיוך הגדול שמרוח לרינת על הפנים כשהיא עושה את הצעד הראשון לעבר החופה נמחק ככל שהיא ממשיכה להתקדם לעברו של דניאל ומתחלף בהבעה קפואה. כשהיא פוגשת את דניאל, שעוד רגע מתעלף מהלחץ, היא מכווצת כולה ולא מסתירה את האכזבה המרה שהשתלטה לה על הפנים. היא אומרת לו שלום יבש ובקושי מסתכלת עליו, ממש מגייסת את כל השרירים שלה למשימת ההתחמקות מהעיניים החמות שהיא יודעת שהוא נועץ בה. כשהיא קוראת את המכתב שכתבה לו מראש, היא משתמשת באותיות הכתובות על הדף כגלגל הצלה, כתירוץ לגיטימי להסיט מהאיש שמולה את המבט. כל הניסיונות שיעשה דניאל לחלץ מרינת חיבה במהלך הטקס נכשלים כישלון חרוץ: כשהוא מבקש שיחזיקו ידיים היא אומרת "אפשר" בטון המסויג ביותר שאדם אי פעם השתמש בו, כשהוא מחבק אותה חזק בשתי ידיים היא מחבקת אותו ביד אחת רפויה, וברגע שנשברת הכוס היא בורחת הכי רחוק שרק אפשר.
מאז שידור הפרק אתמול, הטוקבקיסטים ברובם המוחץ מכפישים את רינת על שטחיותה ועל חוסר הרגישות שלה. כמובן שכואב הלב על דניאל המקסים; נכון שהחברות הרכלניות של רינת מלמדות אותנו הרבה עליה (ולרעה); וכן, ההתנהלות שלה בחופה אכן הייתה מתריסה משהו. ובכל זאת, זו לא חוכמה לשבת בנחת על הספה ולמתוח ביקורת על בחורה שעומדת בחופה, בשיא הלחץ, ונאלצת לתפקד כרגיל רגע אחרי שהתנפצה לה הפנטזיה. אולי עוד מוקדם לומר, אבל נראה שיש לנו כאן מקרה שי והדס אול אובר אגיין.
בפרק הבא של חתונמי נגלה איזה עוד זוועות התרחשו אחרי חופת האימים. בינתיים, תרשמו לכם משפט חדש ומודע לעצמו לביו של הטינדר – "שטחי זה הכי מעניין". כל הקרדיט לשיר, חברת הפמליה של רינת.