אני רוצה לפתוח בתודה מיוחדת למי שכל זה לא היה יכול לקרות בלעדיה: אחראית לוח השידורים של קשת 12, שהחליטה להצמיד את שני פרקי סיום העונה של "גוף שלישי" כך שישודרו שניהם באותו השבוע. זה היה יכול להיות נורא ואיום אם היינו צריכים שוב לחכות שבוע שלם בין פרק לפרק, לעזאזל, החיים מספיק קשים גם ככה.
למי שכבר הספיק לשכוח, הפרק השביעי התחיל עם השקת ספרו של תומר חמו (זוכרים אותו?) ועם תודות מיוחדות לנשים מיוחדות שבלעדיהן כל זה לא היה יכול לקרות. השקה היא תמיד שואו-אוף, מופע שופוני ראוותני ומעושה, או בקיצור: תמצית כל מה שאלי שנאה בתומר חמו לפני שהכירה אותו. לפני שהם יוצאים לטקס, אלי דווקא מפרגנת לו בדיוק על אותה "טווסות" שהיא נהגה לשנוא כל כך, שהיא פוחדת ממנה ומייחלת לה בעת ובעונה אחת. גם באירוע עצמו אלי ממשיכה באותו קו; היא מתה שתומר יצהיר על אהבתו אליה מול כולם, שיודה לה ויפאר אותה, יהלל וישבח וירומם אותה. אבל תומר לא מבין את הרמז, ומקדיש את הנאום הכי מרגש שלו דווקא לאימו. כשהם חוזרים הביתה, אלי הכועסת חוזרת בדיוק לאותם דפוסים שהרסו לה עם עידו (בין היתר); היא שמה את עצמה במרכז, לא מצליחה לראות אף אחד אחר. הכל סובב סביבה.
אלי מבינה שמשהו לא עובד, ושהיא חייבת שינוי. השינוי המיוחל מגיע בדמות שיחה קשה עם אמא שלה והצעה לעבור ללונדון עם תומר ולפתח איתו סדרת טלוויזיה. השיחה עם אימה היא סוג של הארה, אאוריקה; האם מתנצלת לראשונה, מרככת את אלי, ומוסיפה גם כאפה מטאפורית מצלצלת. היא מודה שהיא לא אוהבת ילדים, מעולם לא אהבה, וזה בסדר, אין שום סיבה להעמיד פנים. ואז היא מפצירה באלי שתנסה, לפחות פעם אחת, לא לראות את עצמה כקורבן. מה שכמובן מקשה מאוד על אלי שלנו, שקורבנות היא דרך חיים עבורה.
אומרים שאנחנו יכולים לגדול ולהפוך להיות שונים לחלוטין מההורים שלנו, או דומים להם שתי טיפות מים. וכמה שננסה יותר להיות שונים מהם, ככה נסיים כשאנחנו יותר דומים להם. זאת כנראה בדיוק נקודת השבר של אלי, שכל חייה ניסתה להיות ההפך מאימה, אבל הפכה להעתק מושלם שלה עם ההחלטה לעבור ללונדון ולשים את עצמה במרכז (שוב). בהתחלה היא מחליטה לקחת את הילד איתה, אבל מהר מאוד היא מבינה שעידו לעולם לא יסכים לזה. בסצנה קשוחה, שמזכירה קצת את משפט שלמה, עידו ואלי מתנגחים בשפה משפטית מצוחצחת שרק גורמת לכל הסיטואציה להרגיש עוד יותר מנוכרת וצורבת.
שני הצדדים נלחמים על התינוק, עד שאלי המובסת מחליטה לוותר על הדרישה שלה כדי שהתינוק יוכל לחיות חיים טובים יותר. במשפט שלמה המקורי, מי שניצחה לבסוף היא זו שהוכיחה את עצמה בתור האם האמיתית, שהייתה גם זו שוויתרה על הילד. כאן, בדינמיקת כוחניות רעילה, ההורה שיילחם חזק יותר, ויכיר טוב יותר את חוקי המשחק, הוא שיוכיח את עצמו בתור ההורה "האמיתי יותר" וינצח. וכמובן שהאדם הזה הוא עידו. אלי מחליטה "לנטוש", אם להשתמש בטרמינולוגיה שלה, וממריאה למקום בו הייאוש נעשה יותר נוח.
מה זה אומר להיות אמא
כמעט שכחנו את הצלע הרביעית והקריטית של הסיפור שלנו: חן, האינקובטור האנושי. יום ההולדת ה-11 של בנה אורי מוציא אותה מגדרה; בזמן שהיא עומלת על יום כיף, שולחן מתנות, ארוחה מפוארת ופינוקים בלי סוף, אורי בקושי מסכים להוציא מעצמו חיוך (זוכרים שהוא תפס אותה כמעט-מתנשקת עם עידו?) ורק משדר כמה שהוא מעדיף להיות עם אבא. גם כאן הסימטריה לאלי צועקת לשמיים: חן נכנעת לרצונותיו של אורי, מוותרת על חזקתה על הילד באותו היום, ומסיעה אותו לאבא שלו. גם הפעם האמא מוכנה לוותר על אימהותה, העיקר שהילד יהיה מאושר.
ותראו מי נזכר בה. זה לקח חודש שלם, אבל בסוף עידו נזכר שהוא אולי בכל זאת מעוניין בחן, שבבירור פיתחה אליו רגשות. עידו מזמין את חן לדייט לילי, ואם זה לא היה לוקח לו חודש שלם, יש מצב שהיא הייתה נותנת לזה צ'אנס אמיתי; הרי היא מאוהבת בו, אז מה אם הוא רק מחפש שותפה כדי שלא יצטרך להישאר לבד עם הרגשות שלו. אבל עבר חודש, וחן היא לא אחת שמחכה לגבר שייזכר להגיע ולהושיע אותה. היא מסרבת לחיזוריו באומץ, בסצנה שגרמה לי למחוא כפיים בקול רם מול הטלוויזיה. יו גו גירל.
שני פרקי הסיום של "גוף שלישי" עוסקים באופן נרחב בשאלת האימהות, במה זה אומר להיות אמא. זה מתחיל עוד עם תומר חמו שמודה לאמא שלו בנאום; ממשיך עם הלידה של רוני (האחות), השיחה המתוחה של אלי ואמא שלה, ההחלטה של אלי לטוס ללונדון והמאבק של חן על יום ההולדת של אורי. פרק הסיום של העונה נפתח עם החרדה שמתעוררת בחן לקראת הלידה, והפחד הקמאי שלה למות מסיבוכים בלידה, ולהותיר את אורי יתום מאם, כפי שגדלה היא בעצמה. אז חן, בצעד לא צפוי, מבקשת מאלי שתתמוך באורי אם הנורא מכל יקרה (חס וחלילה), ואחרי מחשבה היא מסכימה.
גם המשך הפרק לא זונח את התמה הזו. אמא של עידו מצהירה שכל יולדת חייבת את אמא שלה בחדר הלידה, למשל. השאלה הגדולה שמלוה את הפרקים היא "מה הופך אותך לאם", וזו שאלה שחוזרת לכל אורך הסדרה – האם אמא היא מי שנשאה אותך בבטן תשעה חודשים, מי שחולקת את הגנים שלך, או מי שגידלה אותך?
הבקשה של חן מאלי מסמלת את סגירתו של עוד מעגל. בתחילת העונה אלי עיצבנה את חן, שיגעה אותה עם ויטמינים ובדיקות ומה שלא יהיה. חן העדיפה את עידו, מה שפחות או יותר נתן את הדחיפה הראשונה לכדור השלג הענק שסיים את מערכת היחסים של האברהמי'ז. עכשיו, אחרי כל מה שהשלושה האלה עברו ביחד, חן אומרת לעידו שהיא דווקא לא רוצה להתהלך איתו, ומעדיפה במקום זה לדבר עם אלי בטלפון. רגע לפני הלידה, היא מגדילה לעשות ומבקשת מאלי, בדמעות, שתעלה על מטוס בחזרה כדי להיות איתה. היא מרגישה לבד, היא מפחדת, ומבקשת מאלי שתחצה את העולם כדי להיות איתה - אותה אלי שהחליטה להשאיר את התינוק שלה אצל עידו. קשה להישאר אדישים לבקשה כמו זאת של חן, ואפילו אלי השכלתנית נשברת ועולה על מטוס במהירות האפשרית.
תינוק הוא לא תרופה
בחדר הלידה עברו כבר שעות ארוכות, אבל חן לא קרובה יותר ללדת. היא משוכנעת שהגעתה של אלי תעביר מסר מיסטי לתינוק שהגיע הזמן לצאת החוצה, אבל זה לא ממש עוזר. שתי הנשים מתחברות לצד הרוחני שלהן, מתמסרות לסימבוליות ומנסות לזרז את הלידה בכל דרך שאפשר; בסצנה אינטנסיבית להדהים, שמוכיחה שפרס השחקנית הטובה ביותר של פסטיבל "סיריס מאניה" הגיע בדיוק למקום הנכון, הן מנסות לבקש סליחה אחת מהשנייה, כי אולי זה יעזור לשחרר את התקיעות ולפתוח הכל: את צוואר הרחם וגם את כל הדברים שהחזיקו ביניהן, כל מה שהן הרגישו זו כלפי זו ואסור היה להרגיש. את הקנאה והגועל והתקוות ותקוות השווא. אבל השיחה הזו לא התקיימה רק מתוך רצון לזרז את הלידה, אלא גם מתוך צורך אמיתי להתקרב זו אל זו. הן ניקו הכל מהשולחן.
במהלך סשן האינסטלציה הרגשית, חן זורקת לאלי ש"אין לה מושג כמה עידו אוהב אותה", ומספרת שהיא מאחלת אהבה כזאת לעצמה. אין לי מושג מה חן רואה שאני לא ועל איזו אהבה בדיוק היא מדברת; שום דבר בהתנהגות שלו לא מרמז על אהבה גדולה, אם שואלים אותי, מקסימום כאב שפעם היה אהבה. כך או כך, נדמה שלאלי זה מספיק. היא אולי נפגעה ממנו ועזבה אותו בשביל גבר אחר ויבשת אחרת, אבל כל מה שאלי צריכה זו זריקת עידוד קטנה (ותינוק שאוטוטו יוצא) כדי לזרוק את עצמה בחזרה עליו ולמחול לו על כל מה שהיה. צריך גדלות נפש עצומה, או לחילופין הערכה עצמית בגובה הרצפה, כדי להתגבר על כל הדברים שעידו אמר לה ורק לספר לו שהיא עדיין אוהבת אותו.
נראה היה שהתינוק הזה לעולם לא יצא, אבל אחרי שעות רבות מאוד בבית החולים, זה קרה. אחרי התעקשות של חן שלא ללכת לניתוח קיסרי, רגע הלידה מגיע. אין יותר מדי מה להגיד על זה; גל מלכה היא שחקנית בחסד, באמת, ברמה בינלאומית. היא מדהימה. כמו כן, לידה זו חוויה קשה, ובמיוחד אחת כזו שבסיומה את לא יכולה להתנחם בתוספת חדשה למשפחה שלך, אלא מקבלת רק משכורת וכתף קרה מסובבייך. חן נותרת לבד, וזה לא קל לצפייה. כמה טוב היה לראות אותה 9 חודשים אחרי הלידה, כשהיא ביחסים טובים עם אורי, בתחילתה של זוגיות חדשה ומרגשת, ולומדת מקצוע שמעניין אותה.
ואם נחזור שוב לרגע הלידה - כשאלי רואה את התינוק, שלימים ייקרא מיכאל, היא מבקשת מעידו לחזור איתם הביתה. עידו מפתיע ועונה "אין הביתה". הוא ניצב באומץ מול הרצון שלו לחזור לנורמליות, הוא מבין שהוא ואלי לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו פעם, שזה נגמר. וטוב שכך. ותינוק הוא לא תרופה. למרות הסירוב מעידו, אלי מבינה שאין לה מה לחפש בלונדון; כנראה שהיא בכל זאת לא יצאה כל כך דומה לאמא שלה, ומילאה את המשאלה הכמוסה ביותר שלה. כמו את חן, גם את אלי ועידו אנחנו פוגשים שוב תשעה חודשים לאחר הלידה. הם אכן פרודים, אבל הם נראים מאושרים מתמיד. והאמת, גם אנחנו הצופים די מאושרים – כי לפני שעות ספורות נודע ש"גוף שלישי" כבר חודשה לעונה שנייה. אני כבר לא יכולה לחכות.
>>לכל הריקאפים של העונה