הפרק הקודם של "טהרן" עצר ברגע הכי נכון והכי מותח: פראז צריך להחליט בין שלום המשפחה והפקרת הבוס לבין נאמנות לשלטון וסיכון של אשתו נאהיד. הדגשת הקשר הזוגי ביניהם לאורך העונה לא ממש הותירה מקום לספק, ופראז אכן מוכן לשלם מחירים בלתי נתפסים בשביל שהיא תהיה בסדר - כולל להיתקל פנים מול פנים בתמר ולהתעלם. קשה לשפוט בלי חוכמת הבדיעבד, אבל לרגע הזה, שבו פראז מתייחסת לסוכנת המוסד הישראלית כאל אחרונת האיראניות בקאנטרי קלאב, עשויה להיות משמעות אדירה על עתידה ורמתה של "טהרן".
האפשרות שמישהו יעשה את הלירז צ'רכי ויערוק לצד השני מרחפת מעל העונה השנייה של הסדרה מאז שזו יצאה לדרך, ותרחיש שבו תמר ופראז ישתפו פעולה במבצע עתידי יכולה להפיח רוח חיים בעונה יחסית מגומגמת. אבל כל התיאוריות האלה מיותרות כל עוד פראז לא יישאר בחיים, ומהרגע שבו הוא נוגע במחבט הטניס שהיה אמור להרעיל את מוחמדי ברור שזו אפשרות שנמצאת על הפרק. ובכלל, לפראז לא חסרות סיבות למות כרגע: בשיחה שהוא מנהל אחר כך עם מרג'אן היא מסבירה לו שוואנס הוקלט מטנף על הבוס והתעלם באלגנטיות מסוכנת מוסד, החיים שלו מתקדמים אל עבר הוצאה להורג על בגידה. הבוס של פראז שפתאום מביע עניין בחקירה, ועלי ששואל איך זה שפיימן נצפה מדבר עם בחורה שמדברת אנגלית, לא מסייעים לרף הלחץ.
אבל גם מרג'אן בבעיה: היא חשפה את עצמה בפני פראז בתור סוכנת מקומית של המוסד. המשפט על השניים שתלויים זה בזו או שייתלו זה לצד זו מעולם לא היה מוחשי כל כך. "שרפתי את עצמי כדי להציל אותך", היא מסבירה לתמר, ובמקביל מתחילה לעבוד על הימלטות מטהרן. גם תמר ומילאד תולשים עוד עלי כותרת מפרח ה"לעזוב או לא לעזוב" שלהם - היא כרגיל בוחרת להישאר - וכשזו מציעה לפצות את פיימן בארוחה על עוגמת הנפש הוא כבר מזמין אותה למפגש משפחתי מחייב הרבה יותר (ומסרב להגיד לה אם הוא בתול). מי שעוד צפויה להשתתף באותו מפגש היא "בטי" מסתורית, שמתגלה בהמשך כמכונית מרוץ שמילאד יכול לפרוץ אליה בקלות, על פניו, עוד דרך להתנקש בחייו של מוחמדי.
בינתיים, ראשת המוסד יוליה מגן מעדכנת את מרג'אן על תאונת ההרעלה של פראז, ומבהירה לה שזה דווקא ממש בסדר שהוא ימות. אבל גם בלי שמרג'אן תהיה מודעת לכך, פראז כבר מתחיל להוכיח את הערך שלו, ומעודד את עלי לרדת מכל כיווני החקירה הנכונים. הוא חולה במהירות, ואומר לנאהיד שהוא מתחרט על ההצטרפות למשמרות המהפכה ושהיה מעדיף לעבוד עם אמא שלו בחנות הנעליים. מרג'אן מגיעה ברגע הנכון עם הנוגדן הנכון, ומציעה להציל אותו כי הוא "יותר שימושי לה כשהוא חי".
מבלי לזלזל באפשרות שזו הייתה הנקודה שבה היינו נפרדים מפראז (טוויסט טוב ומפתיע, עם כל האהבה לשון טאוב), מרג'אן מחליטה למנף את ההחזרה שלו לחיים עם תנאי מבורך: לא סתם התעלמות מתמר, אלא שיתוף פעולה פעיל. נאהיד נאלצת לקבל בשמו את ההחלטה, והמבט המוטרד של פראז כשהוא מתעורר מראה שהוא הבין טוב מאוד מה המחיר שיידרש לשלם על כך.
הבא בביקור החולים הוא עלי, שלא היה צריך יותר מכמה שעות בשביל לחבר את כל הנקודות (נניח) ומבין שפראז שיקר לו ועזר לישראלים. אבל הוא עדיין מרחם עליו, ולכן מציע להסיע אותו כדי שיסגיר את עצמו בעצמו. בדרך פראז מתחנן שיירה בו וזהו, כדי לחסוך את כל כאב הראש שעוד מחכה לו - ואז, כמובן, כי ל"טהרן" יש לפעמים רמת אמינות של סדרה מצוירת, עלי הוא זה שנורה בטעות ומת. בפעם המיליון הפרק, פראז מקבל גלגל הצלה. זה אולי הקלף האחרון שיאפשר לו להישאר בחיים בלי לבגוד, רק שהוא יהיה חייב להשתמש בו בחוכמה. או שהתסריטאים שוב יעקמו את המציאות בשביל שהיא תסתדר עם העלילה.
השחקנית המצטיינת: שילה אומי (נאהיד), שמצדיקה את ההצטרפות שלה לקאסט הראשי העונה ומנצלת היטב כל שניית מסך לצד גלן קלוז (שהיא, מה לעשות, השחקנית המצטיינת האמיתית).
המשפט הכי יפה: כשנאהיד אומרת למרג'אן ש"אם אני אציל אותו, זה רק כדי שאחזיק לו את היד ביום שיתלו אותך".
הרגע הכי מופרך: פיימן מזמין את "ליילה" (תמר) לארוחה משפחתית בלי דייט נורמלי אחד. אה, כן, וגם כל סאגת המוות והחזרה הקלילה לחיים של פראז.
הימור לפרקים הבאים: יש קצת יותר מדי עיסוק בבעל המנוח של מרג'אן ובעבר שלו, אולי מהכיוון שלו תגיע ההפתעה הגדולה של העונה? ופיימן בתול ברמות, אגב.