הפרק הרביעי בעונה השנייה של "טהרן" נפתח עם תזכורת כואבת לאחד הפערים הכי בולטים בה: מצד אחד זו סדרה מושקעת ומתוקצבת היטב שאמורה להיות כמה צעדים לפנינו, ומצד שני העלילה שלה סובלת מהמון גליצ'ים מגוחכים. בתחילת הפרק, כשנאהיד מנסה להעיר את פראז והוא לא מגיב - זה מרגיש בעיקר כמו טריק זול. באיזה עולם אנחנו אמורים להאמין שההפקה תהרוג סתם ככה את אחת הדמויות הכי משמעותיות בסדרה? לא ברור. לפחות ב-42 הדקות הבאות פראז צובר משמעות גדולה עוד יותר ממקודם.
הדאגה הרגעית של הצופים לפראז נובעת, כמובן, מההתעסקות של מרג'אן בכדורים שלו מהפרק הקודם. רק שמרג'אן כבר עובדת על התכסיס הבא: היא נותנת לתמר טלפון זהה לזה של פיימן, בנו של מפקד משמרות המהפכה החדש, ושולחת אותה להחליף בין המכשיר החדש (והממולכד) למכשיר הנוכחי שלו. מילאד פחות מתלהב מכל העסק והסכנות שנלוות לו - וגם ראש המוסד יוליה מגן הולכת ומאבדת סבלנות לרעיונות של נציגתה בטהרן. בריב שמגיע מאוחר יותר היא מזכירה למרג'אן שהיא רק סוכנת מקומית של המוסד, לא אחראית על התכנון ארוך הטווח שלו. "זה נכון", מרג'אן מסכימה, "אבל אני אחת הסוכנות האחרונות שנשארו לו".
בינתיים, בחלק אחר של העיר, פיימן נפגש עם אביו קאסם מוחמדי. מוחמדי מנסה לסדר לבן שלו ג'וב במשמרות המהפכה, ומסביר לו שמהרגע שבו התמנה לתפקידו הנוכחי - אין לפיימן מה לחפש בעולם העסקים, בטח שלא עם המערב. פיימן מתחיל לדבר על המצב הכלכלי במדינה, נושא שתופס יותר ויותר נפח בסדרה, אבל מוחמדי מבטל את הנאום בטענה שהוא לא שלח אותו לארצות הברית בשביל לשמוע נונסנס קפיטליסטי. בשלב מסוים מצטרף לארוחה גם פראז, שהספיק לפתח מושא אובססיה חדש: ואהיד, החבר המשותף של פיימן ומילאד ובן למשפחה מקושרת היטב בשלטונות האיראניים. מוחמדי לא מתרשם מהדאגות של הכפוף לו, ופראז מחליט להמשיך ביעד שהציב לעצמו תוך הנמכת פרופיל.
אמרתם הנמכת פרופיל - אמרתם להתפרץ למסיבת בריכה של כל הילדים הכי מיוחסים בעיר. המסיבה הזאת היא ההזדמנות של תמר, שהוזמנה גם היא, לבצע את ההחלפה בין המכשירים. הבעיה העיקרית של תמר היא שאי אפשר לעשות דבר כזה כשהעיניים של ואהיד דולקות עלייך בכל רגע נתון, וכשהיא מצליחה למצוא את הרגע הנכון "טהרן" חוזרת לאחת מהחוזקות שלה: סצנות ההאקינג. כל הזמן הזה היא יודעת שפראז עוד רגע מגיע לתפוס אותה, אבל יש לה המון המון מזל, ובעיקר המון המון מרג'אן.
מרג'אן ממשיכה לטפל בנאהיד בבית שלה ושל פראז, ומבטיחה לה ש"אין לך ממה לפחד, רק אני ואת כאן" (אני, את ומצלמה נסתרת שמשדרת בלייב לשרה פון שוורצה במטה המוסד). מרג'אן אפילו מורחת את נאהיד בתיאוריה על זה שהטראומה שלה לא נגרמה מהחטיפה שלה אלא מהאופן שבו האיראנים לא שמרו עליה, ובסוף מצליחה לשכנע אותה לצאת לסיבוב בפארק. נאהיד חוששת, אבל מה שלא נכון בהיבט הטיפולי בהחלט משתלם בהיבט המבצעי. כשצריך למצוא סיבה שתביא את פראז הביתה במקום למסיבת הבריכה, כל האמצעים כשרים.
הצעד של מרג'אן לא גורם לפראז לעשות אחורה פנה - אבל כן מספיק בשביל לעכב אותו. אחרי שהוא יוצא מהמסיבה עם ידיים ריקות וכיס מלא בנזיפות, תמר ממשיכה את הפלירטוט שלה עם פיימן בזמן שבת הזוג השיכורה שלו תכף מתעלפת לידו. פראז חוזר הביתה, מתוסכל יותר מתמיד ממוחמדי ומחוסר שיתוף הפעולה שלו, ומסביר לנאהיד שהוא לא מסוגל לשמור על הבוס שלו כשאותו בוס לא מתאמץ לשמור על עצמו. "תן לו למות", היא אומרת לו, ברגע שאמור להדליק במוסד אלף נורות ירוקות. במחי משפט אחד בלבד, פראז הופך לאיש שהכי חשוב לשים לב אליו, ואולי יש פה גם פוטנציאל לשיתוף פעולה מסוים. אם כן, אז כדאי שהוא יגיע מהר: חוץ מהמעצר של מילאד ברגעים האחרונים (ואהיד הפליל אותו), לפרק הזה הייתה אפס משמעות בכל הנוגע לעלילה הרחבה.
השחקנית המצטיינת: ניב סולטן, שבפרק הזה לקחה עד הקצה את האתגר של שחקנים שמגלמים מרגלים - להיות אמינים גם בתוך הדמות וגם בתוך סיפור הכיסוי שלה. הסצנות במסיבת הבריכה היו אותנטיות להפליא.
הפינה המוזיקלית: אם השיר שפיימן משמיע לתמר באוטו מייצג את מה שהכי קורה כרגע במוזיקה האיראנית, באמת עדיף לברוח לוונקובר.
הרגע הכי מופרך: תמר גונבת את הטלפון של פיימן כדי לשאוב את התכולה שלו, וצירוף מקרים/רשלנות מובילים לזה שהוא יוצא ממצב שקט. הכל בשביל הפאנץ' הכי צפוי שיש - הטלפון מצלצל מתוך התיק של תמר והיא מצליחה להתחמק.
הימור לפרקים הבאים: פראז וההפקה יכולים לשחק איתנו עד מחר, הוא לא יעבור צד בכזו קלות.