עם כל הכבוד לקצב התפשטות האומיקרון, לכישלון השיחות על הגרעין האיראני ולפרידה של משפחת נתניהו ממעגל האבטחה, אנשים רבים הסתובבו בשבוע האחרון כשהם מוטרדים מדבר אחד בלבד: מה קרה לקנדל רוי. הפרק השמיני של "יורשים", שהציג את קנדל כשהוא שרוע כגווייה על מזרן מתנפח, העלה בקרב רבים את החשש ש"יורשים" עומדת לעשות "משחקי הכס": לחסל גיבור. זה היה נראה קלוש ובעיקר לא מתאים ל"יורשים", שאמנם ירשה את "משחקי הכס" באלמנטים רבים, אך לא ברצחנות שהיא מגלה כלפי גיבוריה (אלא אם מחשיבים רצח נפשות, ואז אפשר לדבר על שיב כקורבן העונתי, על קנדל כמי שעובר טבח כבר שלוש עונות, ועל ההתעללות בגופתו של קונור). ואכן, פרק הפינאלה הנפלא נפתח באנחת רווחה: קנדל בחיים. בערך.
את הרמז המטרים, שהופך בתוך משפטים בודדים לאישור מפורש ("אבא שלך בסדר"), נותן לוגאן ברגע נדיר של סבאות מתפקדת. הוא יושב עם אייברסון, בנו של קנדל, ומקריא את ספר הילדים "שלום מוג" מאת ג'ודית קר - הספר שבו החתולה האהובה, גיבורה קשישה של סדרה מצליחה שראשיתה ב-1970, נופחת, ממש בעמוד הראשון, את נשמתה. למרות הפתיחה המקאברית לפרק סיום עונה (שלא לדבר על ספר ילדים) שצילו של המוות מקדם את בואו זה שבוע, זו סצנה שיש בה גם קוואנטום של נחמה: לוגאן, האב הנעדר ("לא ראיתי את אבא שלוש שנים", יאמר בהמשך קונור) והסב שהפך את נכדו רק לפני רגע לטסטר אנושי של רעלנים, ממלא סוף סוף תפקיד אבהי: מקריא סיפור, מביע עניין ("אתה בסדר?"), מרגיע. הזרוע שלו פשוטה מעל כתפיו של אייברסון, סנטימטרים מחיבוק. אפשר כמעט להאמין שהוא אנושי.
"מוג חשבה: 'אני רוצה לישון לנצח'", כותבת קר על החתולה הזקנה, "וכך היה". אבל מה שעשוי היה להתפרש תחילה כרמיזה לקנדל שנרדם לנצח על מזרן הים, מכוון בעצם ללוגאן, גבר בן 83 שנצפה העונה על סף קריסה פיזית, ושחלקו האחרון של הפרק מתכוונן לעבר רציחתו הסימבולית.
"שלום מוג" - זהירות, ספוילר לספר ילדים בן 19 שנים - עוסק בפרידתה של משפחת תומאס מחתולת הבית. מוג אמנם מאותת לכיוון היציאה בפתיחת הספר, אבל לא עוזבת אותו ברוחה; לו היה לוגאן ממשיך בקריאה, רק עוד שתי שורות, היה אייברסון מגלה שמוג לא נרדמה לנצח עדיין: "חלק קטן בתוכה נותר ער כדי לראות מה יקרה עכשיו". רק אחרי שמוג נוכחת שמשפחת תומאס נמצאת בכפיים טובות של חתלתול חדש היא מרשה לעצמה לעזוב ולנסוק השמימה.
אבל אולד לוג איננו מוג. אין לו שום כוונה לצפות מהצד במחליפיו הפוטנציאליים, בחתלתולים הרכרוכיים שמבקשים להשתלט על ארגז החול "ווייסטאר רויקו". הוא לא ירחף אל השמש ברוך כמו בספר ילדים של ג'ודית קר, אלא, לכל היותר, יצעד אל הלילה בזעם כמו בשיר של דילן תומאס. וככל שהדבר תלוי בו, הוא לא יצעד אליו כלל. למות זה למפסידנים, ולוגאן רוי - זהירות, ספוילר לגיבור בן שמונים - הוא פאקינג מנצח.
לא רק אינטרס עסקי
קנדל שרד את ה"לימונצ'לו אחד יותר מדי" שהפיל אותו מהמזרן וכמעט גרם לטביעתו, והוא שוב נראה כתמול שלשום - כלומר רצוץ, שבור ואפאתי. אבל בשעה שקנדל חזר לעצמו - הגרסה המרוסקת של עצמו - דווקא אחיו מתנהגים אחרת. נדמה, מי היה מאמין, שהם באמת מתעניינים בשלומו. בתחילה, ליד שולחן המונופול (אין כמו לראות טייקונים משחקים בקניית נכסים), קונור עושה "רעש וצלצולים" ממצבו של קנדל, ושיב - מי שהאמפתיה שלה (ואולי יש לומר ייסורי המצפון) רק הלכה וגדלה מאז מכתב השטנה הפומבי שפרסמה נגד אחיה - מגבה את קנדל ("הוא רק נפל מהמזרן") ומציעה לו להשאיר את ילדיו איתם. בהמשך עורכים שלושת האחים התערבות לקנדל, טוענים שהוא ניסה ("במודע או שלא במודע") להתאבד ומסבירים שהוא מכור "לאלכוהול ולסמים ולמערוכת יחסים ולסקס ולעבודה ולדרמה המשפחתית". בתוך כל ההקנטות, נעיצות הסכינים והמחויבות המשפחתית לציניות, אפשר לשכוח שקנדל הוא לא רק אינטרס עסקי עבור שיב, רומן וקונור; הוא גם אחיהם.
מאז שקנדל נכשל בניסיונו לגייס את אחיו לצידו, כל המפגשים ביניהם כללו חילופי מהלומות. גם ההתערבות נראית כזו, אבל היא גם מסמנת את תחילתו של תהליך הכרה שיכול לשחרר את הרויס הצעירים מהתפקידים שלקחו לעצמם בקרב. זו לא ההכרה בבעיות של קנדל, כפי שנדמה, אלא דווקא זו של קונור, הבן המבוזה של המשפחה, זה שקנדל לא מחשיב כבן הבכור, ששיב ורומן לא טורחים לעדכן במיזוג עם גוג'ו, שאביו לא תמך במועמדותו לראשות המפלגה הרפובליקנית. "אתה אדם נחמד", מנסה לנחם אותו חברתו סרבנית הנישואים ווילה, אבל ב"יורשים" להיות נחמד זו לא מחמאה. אחרי שלוש עונות, נדמה שקונור מבין סוף סוף שאיש לא סופר אותו: "המשפחה שלי שונאת אותי, אני אפסיד את ATN לאיזה שוודי אז הקמפיין שלי נדפק, ואת תעזבי אותי ואני אוהב אותך", הוא מונה בפני ווילה את בעיותיו. "זה והמזגן". ודווקא אז, כשקונור מבין איפה הוא באמת עומד, ווילה מסכימה להינשא לו. "זין על זה", היא אומרת. פאק איט פוראבר.
פירות האובססיה
רגע השיא היפה של קונור, ואלן ראק שמגלם אותו, הוא רק הסיפתח לקולגות שיבואו בעקבותיו. בריאן קוקס נפלא כרגיל וקצת יותר ברגע שבו צאצאיו קמים עליו להשמידו, במעבר הטבעי שהוא עושה בין שקט מהפנט לזעם שוצף; שיב לא צריכה לומר דבר אחרי שטום בוגד באמונה, משום ששרה סנוק אומרת הכל במבט חנוק העונה למגע השקרי של יד מנחמת; קיראן קולקין חושף תו חדש במשחקו כשרומן - מבועת ממש - מתייצב מול לוגאן מבלי לגונן על עצמו בחומת עקיצות ומבלי לגרגר את דרכו לחיק אביו, עומד כמו ארנבת מול אריה ומציע אהבה. גם ניקולס בראון (גרג) ומת'יו מקפיידן (טום) זוכים לרגעים הגדולים שלהם, כשהאחד מאבד את בתוליו התמימים ("מי צריך נשמה?") עם השני, שמשווה עצמו לשטן ואז מוכיח למה.
ג'רמי סטרונג, כרגיל, מתעלה על כולם. בשבוע האחרון התמודד סטרונג לא רק עם שמועות על מותו של קנדל, אלא גם עם כתבת הפרופיל שפורסמה על אודותיו בניו יורקר והציגה אותו כשחקן שמחויבותו לתפקיד גובלת באובססיביות מסוכנת. הפינאלה העונתי לא פתר את שאלת המסוכנות, אבל הדגים את פירות האובססיה: משחק עילאי. כבר נכברו כאן מילים על יכולתו הדרמטית של סטרונג ועל השימוש המפעים שהוא עושה בפניו, אבל ההתפרקות של קנדל מול אחיו היא אולי שיא חדש, ובוודאי ראיית זהב בתיק לקראת טקס האמי הבא. אדם מקיי, המפיק של "יורשים", קלע כשהסביר לניו יורקר את עבודתו של סטרונג בסדרה: "הוא לא משחק את זה כמו קומדיה. הוא משחק כאילו שהוא המלט".
וקנדל הוא אכן המלט (וגם אדיפוס, כמובן, רוצח אביו) - גיבור טרגי אולטימטיבי, נסיך מיוסר, כושל סדרתי בהפלת המלך, מוקף בוגדים ורדוף שדים, מי שעלול להוריד את כולם שאולה ביחד איתו. הוא כבר בחר "להיות", לשאת את חצי הגורל האכזר, לנסות להיות "אדם טוב" בעולם ששייך לאנשים רעים ("ניצחת כי אתה מושחת וכך גם העולם", אמר ללוגאן בפרק הקודם); ייתכן שכבר בחר גם "לא להיות", לטבוע בבריכה ולשים קץ לייסורים. עכשיו הוא מיטלטל ביניהם, כהרגלו, גבר מת מהלך ואז מתרסק על האדמה. להיות וגם לא להיות, זו התשובה.
הכביש והמים הרגו אותו
מחוץ לאחוזה, במקום שאליו מפנים העובדים את האשפה, מבינים גם האחים לבית רוי שהם הושלכו לפח. לוגאן, אחרי פגישה מכרעת עם לוקאס מטסון, מחליט לתת את השליטה ב"ווייסטאר" ל"גוג'ו" מבלי לעדכן את הילדים. זו דרמה ענקית עבור היורשים הפוטנציאליים, אבל לפחות אחד מהם לא מגלה התעניינות. "אני לא רוצה חלק בזה", אומר קנדל, "אני לא פה". בפרק הקודם עוד טען בפני לוגאן שהוא אדם טוב, אבל הדברים הקשים של אביו חלחלו אליו: "אני רע". הוא מתוודה בדמעות על מה שביטל בבוז זמן קצר קודם לכן בהתערבות: "משהו בי ממש לא בסדר, אני לא יודע מה לעזאזל דפוק בי, אני לא מצליח לעשות דבר אחד כמו שצריך, אני מפורק לאלף חתיכות"; ואז גם מתוודה על מעורבותו במותו של נער הקייטרינג.
בתחילה זה אולי נראה לרומן ושיב כמו עוד אחד מסחרורי הדיכאון המוכרים של אחיהם, אבל הווידוי על הרצח מבהיר להם שקנדל סוחב על ליבו הרבה יותר מהתמכרות לדרמה משפחתית. שיב היא זו שעשתה במהלך העונה צעד אחר צעד לכיוון קנדל, אבל עכשיו זה דווקא רומן שמספק את התמיכה בשעה שאחותו נראית כמעט חסרת אונים (ואז עוזבת לשיחת טלפון). הוא "נשאר כאן עם כל הרגשות" ומנסה להתמודד איתם באמצעות היגיון: מציע הקשר ("זה רק עסקים, כולנו נדפקנו"), נרטיב שונה ("לא הרגת אותו, הכביש והמים הרגו אותו"), פרספקטיבה אחרת ("זה נשמע לי כמו סיפור של גיבור"). וכשכל זה לא עוזר, רומן חוזר לכלי העבודה הבסיסי שלו - הומור ("חיכיתי 45 דקות לג'ין וטוניק מי באמת הקורבן פה"). ואחרי שתיים-שלוש בדיחות - זה עובד.
קנדל מתעשת לאיטו, נעמד על רגליו. כששיב שואלת היכן ירצה לחכות להם, הוא שואל "אני יכול להיות איתכם?", ונענה בחיוב. רומן ושיב, אולי לראשונה בסדרה, נמצאים שם לא רק איתו, אלא גם בשבילו. "זה בודד", העיד קודם לכן על מצבו הנפשי. אבל סוף סוף הוא לא לבד.
אסור להמר נגד לוגאן
יחד נוסעים השלושה להתעמת עם אביהם, חמושים בידיעה, שהובאה בחסות קנדל המתאושש, שלוגאן לא יוכל לאשר את עסקת המכירה ל"גוג'ו" בלי הסכמתם ("דרוש רוב מיוחס, אמא השיגה לנו את זה בגירושין"). שיב וקנדל מבינים שזה לא משא ומתן; זה ניסיון חיסול. "איך אתם מרגישים עם להרוג את אבא?", שואלת שיב. עם רומן מהוסס ובלי קונור בסביבה ("אל תהרוג את אבא"), קנדל עונה: "תעבירי את רובה הציד".
קנדל כבר יודע מיהו לוגאן; שיב, שספגה בפרק עוד התעלמות מעליבה כשהציעה להצטרף לפגישה עם מטסון, הפכה להיות הכוח שמוביל את המהפכה; אבל רומן נאלץ לראשונה להתמודד עם האמת. "אבא לא יבחר בך כי הוא חושב שמשהו לא בסדר איתך", אומרת לו שיב. כל הסימנים היו שם עוד קודם לכן, וגם בפרק הזה: כשלוגאן מנהל עם רומן שיחה על הרגלי הסקס שלו; כשהוא אומר למטסון "מה אתה רוצה, שאגיד איזה בית יפה יש לך?" (בדיוק כפי שאמר רומן כשהגיע למקום); כשהוא מסלק את רומן מהפגישה. "אתה יכול לסמוך עליי", אומר לו לוגאן, ושיב מגיבה בביטוי עז ראשון להתפכחות: "אתה לא יכול לסמוך עליו". אבל אז מתברר שהילדים מנופפים בפני אביהם באקדח ריק מכדורים. לוגאן ואימם, קרוליין, שינו את הסדר הגירושין בתמורה לקידום ישבנו של פיטר, האב החורג החדש. "תסמכו עליי", אומר לוגאן, "אני מנצח".
קנדל נראה מובס כמו מישהו שהפסיד לגורל בפעם המי-יודע-כמה; רומן מבוהל כמי שחרב עליו עולמו, מגלה שלאהבה שלו לאביו אין ערך ובקשר שלו עם ג'רי אין תועלת ("איך זה מקדם את העמדה שלי?", ייעצה לו פעם לחשוב - בדיוק כפי שהיא עושה כעת בעצמה). שיב אולי עדיין לא מבינה את הטעות שעשתה בהתנהלות הקשה עם אימה ("את הבצל שלי", אמרו זו לזו, ועכשיו תורה של קייטלין לגרום לשיב לבכות) ואת מה שלא הסכימה לשמוע ("לא הייתי צריכה לגדל ילדים, הייתי צריכה כלבים"), אבל מבינה את הטעות שעשתה בהתנהלותה המזלזלת עם טום.
וטום. טום הנלעג, טום החכם. טום, שכבר היה בדרכו למאסר וקיבל כרטיס חנינה מהכלא והכרת תודה מלוגאן ("אני אזכור את זה"); טום שהגיע לשפל של תיעוב עצמי ("קאובוי של מיניונים, אוכל חרא"); טום, שכולם גונבים את הכסף שלו במונופול ומשוכנעים שהם הרמאים הכי מוצלחים במשחק; טום, שמתעלל במשך שלוש עונות בגרג רק כדי להתחתן איתו בסיומן (המשל על נירון והעבד המסורס ספורוס, שהחליף עבור הקיסר המטורף את אשתו, התגשם). טום, שדעתו כמעט נטרפה עליו, מתגלה (בהנחה שהוא אכן המלשן) כשפוי מכולם, זה שיודע שאסור להמר נגד לוגאן. שיב מספרת לבעלה על המהלך להדחת אביה, אבל זה לא מסתדר לטום, משום שהוא יודע דבר אחד, אותו חלק בעבר לקנדל: הוא לא ראה את לוגאן נדפק אפילו פעם אחת.
הנה תזכורת לכל מי שהאמין שהפעם זה אולי יהיה אחרת: קנדל תמיד נדפק; לוגאן תמיד מנצח; ו"יורשים" - גם אחרי עונה בעייתית כמו הדו"חות הכספיים של "ווייסטאר רויקו" - היא עדיין הטוענת המרכזית לכתר הסדרה הכי טובה בטלוויזיה.