הם עפים על סטטיק, מתים על שירי, מאוהבים באיתי, אבל בתכלס - כל מה שמתמודדי "הכוכב הבא" רוצים זה חיוך מאמדורסקי. כמו ילדים שרק רוצים את אישורו של האב הקשוח, אחרי כל ביצוע המתחרים נושאים עיניהם לשמאלם, מביטים בלחץ על מלך הקרח ומחכים למוצא פיו. צעירים, מבוגרים, זמרי פופ או מזרחית, לעזאזל, אפילו אביהו פנחסוב בסך הכל רוצה מילה טובה מאבא. ואם לשפוט על פי כמות המחמאות הרבה שהאחרון מספק בפרקים האחרונים (ואנחנו סומכים עליו), באמת מדובר בעונה עם רמת זמרים גבוהה במיוחד.
ראו את אור עמרמי ברוקמן - זמר יוצא דופן, פנומן מדויק שבכל הופעה מביא חוויה ייחודית, שעד אתמול לא קיבל אדום אחד מהשופטים, ובשניה שסיים את הביצוע שלו ל"עד מחר" של אביתר בנאי נעל את מבטו על האדום הבודד מאמדורסקי. הדיון שהתנהל בשולחן השופטים, על פרפקציוניזם לעומת הסתכלות על חצי הכוס המלאה, בכלל לא היה רלוונטי. הוא רצה להרשים את אמדורסקי, וכשכשל - לא משנה כמה כחולים היו המים שבכוס. השופט הקשוח ידע, כהרגלו, לקלוע בחצי הביקורת שלו בול במטרה, ותהיו בטוחים שבעיבוד הבא של ברוקמן הוא הולך לדייק לרגש את הצורה, כי מילה מאמדורסקי היא מילה שלוקחים ללב. וכמובן שזה רק יהפוך אותו למבצע עוד יותר טוב.
ובכלל, אמדורסקי הפך לאלוף באמנות האדום-נזיפה. הוא מביט על הצבעות השופטים שלצידו, מוודא שהצבעתו לא תטה את הכף, ורק אז נותן אדום שנועד להדגיש את הביקורת שלו. תהיו בטוחים שאם אמדורסקי היה נותן כחול לביצוע של דוראל סעדון הוא לא היה זוכר את ההערה הנכונה שלו על בחירת השיר. הגרסה של סעדון ל-"The Reason" של הובסטאנק היתה טובה, שלא תבינו לא נכון, אבל היא לא הוציאה ממנו את המיטב, ואמדורסקי לא רואה את חצי הכוס המלאה, אבל גם לא את חצי הכוס הריקה. הוא רואה עד כמה הכוס יכולה עוד לגדול, ומה צריך לעשות כדי להפוך אותה לדלי.
ויש מקרים שבהם גם השופט הקשוח ביותר מתמוגג. הביצועים של רביב כנר ("Feeling Good"), עדן זהר ("Sax") ובמיוחד זה של עדן אלנה, שהפכה את "אילו יכולתי" של ריקי גל לשלה, זכו למטר מחמאות הולם למעמד, ועל אף שברור שיעברו עוד כמה תוכניות לפני שנאלץ לעשות ויתורים כואבים במיוחד, כבר עכשיו קשה לדעת איך יראה הגמר. ספרנו לפחות שבעה מתמודדים שראויים לגמר, ועם עוד כשבועיים עד שהוא יגיע, הכישרונות הגדולים הולכים להתנגש אחד בשני, וקרן פלס תבכה. לא רק בגלל שמתמודדים שהיא אהבה יעופו, אלא גם כי היא קרן פלס.
מה שמזכיר לנו, כבר כמה סיבובים שאוהד שרגאי תלוי על קצה חוט, ואנחנו לא מתכוונים לזרבוב השיער שמזדקר מפדחתו. הביצועים שלו מעניינים, אין ספק, אבל עם כל הכבוד לניסיונו הבימתי הרב, משהו שם כבר חורק. בואו נניח בצד את הקרינג' שהתחרותיות שלו מביאה לבמה, עם משפטי יעני בדיחה כמו "כל מי שמסמס לי אני אביא לו שטר של מאה שקל בחוץ, טוב?", אלא על הביצועים המיושנים שלו, שמזכירים יותר מהכל את הגלגול הקודם של התוכנית, "כוכב נולד". הוא פשוט תקוע בימי ריאלטי אחרים, כמו שהשימוש במונח "סמסו לי" מרמז. חבר'ה, אם אמדורסקי דופק לו אדומים על ימין ועל שמאל, אתם כבר יודעים שכדאי להקשיב לו.
בסופו של דבר, שלב הכיסא העיף לנו רק מתמודד אחד שהוא עולם ומלואו: אביהו פנחסוב האחד והיחיד. האמת, היה כיף, אבל באמת הגיע הזמן להיפרד. פנחסוב היה הנפץ של העונה, מתמודד שאף פעם אי אפשר לדעת מה נקבל ממנו ואיזה שטות הוא יפלוט מהפה שלו הפעם. זה בידור מצוין, והביצועים שלו היו ברובם המוחלט מצוינים, אבל ככל שהפרקים מתקדמים כך גם חשוב לזכור את המילה האחרונה בשם התוכנית, ולכוון לאירוויזיון. אזכרנו כאן כבר את המפלה של טיפקס הגדולים, שפנחסוב בבירור שואב מהם הרבה השראה, אז כנראה שגם השיגועים של הנכד הכי נאמן על המסך לא היו מחזירים את הגביע. נעמת לנו אביהו, אבל זה הזמן לזוז הצידה ולפנות את הבמה למי שבאמת יכול לכבוש את אירופה. בחיינו שלא חסר.