עם הצמצום האכזרי של 60 מצטייני האודישנים לנבחרת ה-20 הטובים ביותר, ושלב האודישנים השני שנותן פרספקטיבה רחבה יותר, אפשר להתחיל להעריך את רמת הזמרים שמתגבשת העונה, והרמה אכן מתחדדת. השבוע האחרון סיפק לנו אודישנים מדויקים להפליא של רביב כנר, מורן אהרוני ודוראל סעדון, שלישייה חזקה שמורכבת מזמרים בעלי קול מצוין עד מפתיע, ביצועים נטולי פגם וכריזמה נסתרת שמתפוצצת על הבמה - בדיוק מסוג הזמרים שעשויים להפתיע בהמשך העונה, כשייאלצו לצאת מאזור הנוחות שלהם. כנר וכובע המצחייה שלו הם הימור די בטוח לחמישייה הראשונה, ואם הוא רק ילמד להחצין את ההופעה שלו הוא יכול גם לכוון להולנד.
אבל שלמות, עם כמה שזה מטעה, לא תמיד תספיק כאן. אם למדנו משהו מזוכי העבר, כדי באמת לשרוד בתחרות צריך גם אופי בימתי יוצא דופן, ייחודי. הקול טוב ויפה, אבל אם אין גם משהו שובה לב מעבר לביצוע, אין הרבה סיכוי לגנוב את ההצגה תוך שלוש דקות, וזו התכונה הכי חשובה עבור מתמודד אירוויזיון. את הדבר הזה יצטרכו אהרוני, סעדון ואפילו עדן אלנה לחדד בהמשך הדרך, כי אולי זה מספיק כדי לגרוף חמישה כחולים, אבל כשהשופטים יצטרכו לבחור בין ביצוע מושלם לאישיות מעניינת, שום דיוק לא יעצור אותם מלבחור במי שטורף את הבמה.
הדוגמה הטובה ביותר לזה היא כמובן ההופעה הנהדרת של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. ברור שאביהו לנדוור הוא זמר נהדר (כן, לנדוור. פנחסוב זה בכלל שם המשפחה של מפיק ההרכב מרקיסיו), אבל השואו זה מה שמוכר את החבילה המוזרה והמלהיבה הזו. כשראינו את החגיגה העמוסה שעל הבמה אמנם עלה בזיכרוננו מופע האירוויזיון של טיפקס ב-2007 עם השיר "Push The Button" שהביא לנו רק 17 נקודות, אבל קשה שלא להיסחף באנרגיה המדבקת שפנחסוב (לנדוור) ספק לצד כל חברי מועדון הקצב שלו. שווה לשלוח אותם לאירוויזיון רק כדי לשמוע את המנחה ההולנדי מנסה להגיד "מועדון הקצב של אביהו". עם פנחסוב נראה לנו שלא תהיה לו בעיה.
למעשה, אנרגיה היא אולי המילה החשובה ביותר על הבמה של "הכוכב הבא". קחו כדוגמה את טקס יום הזיכרון של יובל בידר פרץ. אין שאלה אפילו בנושא הכישרון הענק שלה. בידר פרץ היא זמרת יוצאת דופן, עם רגישות בלתי נתפסת לניואנסים מוזיקלים וקול פשוט נהדר, אבל באמת? לקחת את "ואולי", אחד השירים היותר קלילים של עברי לידר, ולהוריד את הקצב? ואולי בחירת שיר טובה יותר, או לפחות עיבוד מתוחכם יותר, היה יכול להכניס את בידר פרץ לנבחרת, ואולי לבידר פרץ יש עתיד גדול בתעשיית המוזיקה, אבל בכל הנוגע לאירוויזיון, אולי מי שלא בא לשחק את המשחק לא באמת רוצה לנצח. לא יודעים, אולי.
גם למטבע הזה יש צד שני. ניקי גולדשטיין הוא בבירור מעריץ אירוויזיון אדוק, רואים את זה בהתרגשות שלו, בכיוון המוזיקלי שלו ובמאמץ שלו, אבל פה גם בדיוק הבעיה. בדומה למאיה בוסקילה בעונה שעברה, גולדשטיין רוצה את זה יותר מדי ומזיע יותר מדי. זה נראה לפרקים כמו חיקוי של אמן זוכה אירוויזיון, ואף אחד לא קונה יותר חיקויים, במיוחד בתחרות שמשנה כיוון כל שנה-שנתיים. הביצוע שלו ל-"Million Reason" היה אובר דה טופ בכל מובן, וזה עזר לו להגיע בעור שיניו עד השלב הבא, אבל אם הוא לא ילמד דבר או שניים מהקלילות של אביהו לנדוור פנחסוב הראשון לשמו, יש מצב שגולדשטיין ישיר מול הטלוויזיה גם השנה.