"אתה רך כמו קקי של תינוק, אחי" (קארבל - אנס, רוצח וגנב דגני בוקר)
טוב, זו הייתה חתיכת תפנית אכזרית. אם בפרק הקודם ראינו את פרנקי וטדי צועדים במהירות פנימה אל עולם אפל שאין להם מושג עד כמה הוא קיצוני, פרק 3 התמקד בהשלכות החמורות של מעשיהם, ובאופן שבו הבחירה שלהם פוגעת בהם במקום הכי כואב. למעשה, המבט על פניו של פרנקי בסיום הפרק היה כל כך מיוסר, שאפשר לחשוד שהוא סיים את ההרפתקה שלו עם סמים קשים לנצח. אבל שוב - זו סדרת טלוויזיה. והקראק הזה לא יביא את עצמו לשכונות העוני.
דרך מעניינת שבה יוצרי הסדרה בוחרים להראות לנו שהסיטואציה מתחילה לסגור על פרנקי וטדי, כל אחד בדרכו, היא בחללים הסגורים. אם הפרקים הקודמים של הסדרה הציגו לנו את רחובות לוס אנג'לס בצילומי רחפן יפים ופתוחים, ואת בית העסקאות של טדי ואלחנדרו כמסתור בליבו של טבע עצום - הפרק הזה הלך כולו על קלאוסטרופוביה.
פרנקי, שדמיין שחייו יהיו גדולים וזוהרים כמו הוילה הראוותנית של אבי, מצא את עצמו כלוא בדירה קטנה עם חברו הלמל"מ לאון, עם הדילר שהרביץ לו מכות רצח יום קודם (לני) ועם הבחור שעתיד לאנוס את הבחור שהרביץ לו יום קודם (קארבל). המכות שפרנקי חוטף מכאן ומכאן, יחד עם התחושה הנוראית שהוא אשם בעקיפין על כך שקארבל מכה ומתעלל מינית בלני - מותירים בו צלקות שכבר אף אחד לא מפספס. לעומת דרמות פשע מחוספסות בהן הגיבור התמים תוך רגע מבין שעליו לתפוס אקדח ולפרק מישהו, פרנקי מסרב לעמוד בקצב של כל האנטי-גיבורים החביבים עלינו. הוא משותק, ולא יכול לפגוע באדם, אפילו אם זה אדם שפצע ושדד אותו. וכשהוא קופא, נדמה כי גם אשת עסקים כמו קלאודיה, גם חלאה כמו קארבל, וגם האנשים הקרובים לו ביותר רואים הישר לתוך הנשמה שלו: "אתה גלידה, ילד. הלב שלך טוב מדי בשביל הביזנס הזה. ואם אין לך שכל לברוח בזה הרגע - קח אקדח או שתמות".
בעוד שפרנקי כלוא בדירה, טדי כלוא בתוך היהירות שלו עצמו: ההיבריס של הפרק הקודם מתנקם כשטדי מחליט שעל אף שההסכם עם ניקרגואה קובע שה-CIA מעביר להם נשק, טדי חייב קודם כל להוריד את הסימנים שעלולים לרמוז שארה"ב קשורה לנשק. מהלך זה בפני עצמו יכל להיראות הגיוני, לולא היה מעיד על הבעיה המרכזית של טדי: הוא פשוט לא מבין בני אדם. האופן בו הוא מבשר לאלחנדרו, השותף שלו, שהמאבק בניקרגואה הוא בדם לבו, כי הוא לא מוכן להעביר נשק למדינה המדממת שלו כי זה יכול לפגוע במדינה הגדולה, הלבנה והחזקה שלו - עורר דחף פתאומי להרביץ לטלוויזיה. חמור מכך, טדי עוד זונח את אלחנדרו לטפל בנשקים בעצמו, כדי לנסות ולטפל במערכת היחסים הכושלת שלו - רק שלנו כבר לא איכפת ממנו. טוב, אולי קצת אכפת לנו כשבת הזוג שלו, ג'ולס, אומרת לו שהיא לא מתכוונת להישאר כאן כל עוד הוא מטומטם. האם יוצרי הסדרה התכוונו שנצעק "יאי" ונרקוד הורה בעוד שטדי אוכל את הדייסה שבישל? לא בטוח. אבל רגע הניצחון האמיתי הוא כשטדי נזכר שהוא הפקיר את אלחנדרו, וכשהוא חוזר הוא מוצא את השלט שאלחנדרו הותיר לו. וזה השלט הכי רגיש, הכי נכון והכי חשוב שטדי יכול לקבל כרגע: Fuck you, Teddy. ביאליק לא היה מנסח זאת יותר טוב.
בינתיים, ביקום המקסיקני של "שלג צח", אוסו זוכה בפרס הדמות החיובית של הפרק, כשהוא חושף בפנינו את התפיסה הערכית שלו: "רצח זה סבבה, כל עוד הנרצח אינו איש משפחה". פדרו ולוסיה מתרים בו שיהרוג את אחד מבני-משפחתם כך שיוכלו להפלילו במעשי הפשיעה שלהם, ואוסו עומד על רגליו האחוריות ומבהיר - "רק רווקים אני הורג". כדי להבהיר לנו עד כמה תפיסת העולם הזאת רצינית, אוסו מגלה שאחד המועמדים הפוטנציאליים שלו להתנקשות הוא גיי, ומודיע לפדרו ולוסיה שהוא לא מוכן להרוג גם אותו. "אבל למה?!", מתחרפן פדרו, "הוא פאקינג הומו!". "אני לא הורג אותו", מצטמרר אוסו, "זה... זה פשוט לא מרגיש לי בסדר". גם איש עם ערכים, גם שרירן מסוקס וגם פרו-להט"ב.
ערכיו של אוסו מאלצים את פדרו ולוסיה ללכת איתו ולהתנקש באנריקה, הרווק היחיד בקרטל. ובכך שיוצרי הסדרה לא סיפרו לנו מה קרה שם, אוסו יישר קו עם פרנקי וטדי - שלושת הגיבורים מסיימים את הפרק בין מצוקה לקטסטרופה: ג'ולס עוזבת את טדי, שגם נבגד על ידי אלחנדרו; קארבל לקח את הכסף של פרנקי, והותיר אותו עם חוב לאלון אבוטבול ועם אשמה נוראית; אוסו בדרך לנסות ולהרוג את הבחור הכי מפחיד וחזק בקרטל. תהיו חזקים, חבר'ה.
מילה טובה לסיום
אחרי שני פרקים של "פשע זה מגניב", קו-העלילה של פרנקי היה מכאיב ברמות. ואפילו די מרגש. נקווה שימשיך ככה.
"שלג צח" משודרת בימי ראשון 22:00, yesOh וב-yesVOD