זה היה ללא ספק הפרק של הנשים ב"נינג'ה ישראל". אחת אחרי השנייה הן התייצבו על המסך, כל אחת יותר תותחית מהקודמת – אבל לצערנו זה עדיין לא הספיק, ועדיין לא ראינו אישה שהצליחה לעבור את הקיר וללחוץ על הבאזר. מקץ שישה פרקים, אין ספק שמדובר בעובדה מבאסת. את הפרק פתחה מיטל מיטלמן, חובבת אקסטרים המכונה על ידי בן זוגה "טוסיק". לא יודעת מה אתכם, אבל בעידן הפוליטקלי קורקט שאנחנו נמצאים בו, הכינוי הזה נשמע לי מעט פוגעני. אחריה היה זה פיליפ הלוליין שניסה את מזלו והצליח אפילו לסיים את המסלול. אגב, ריבוי הלוליינים ואנשי הקרקס בתחרות גרם לי לתהות: ממתי לעזאזל יש צורך בכל כך הרבה אנשים בקרקס?
עדן צרפתי הוא מתמודד מעניין: כוכב ריאליטי לשעבר שהשתתף בתכנית "TLV עושים את תל אביב", חזר לאנונימיות והקים עסק לשרברבות. בקיצור אינסלטור, פלוס קוביות ומינוס חריץ. למרות השיער הגולש והגוף החטוב, עדן התעייף בשלב הפחים וקפץ למים. משהו כמו 20 בדיחות אינסטלציה יכלו להתאים פה אבל אני אוותר.
נינה פקרמן היא אישה חזקה, ספורטיבית וחטובה שהצליחה להתגבר על לא מעט מכשולים בחיים, כולל פציעת ספורט שהשאירה אותה מרותקת לכיסא גלגלים לתקופה. נינה הצהירה שהיא ואמא שלה הן החברות הכי טובות, ואכן נראה שהמוטיבציה העיקרית שלה לעשייה היא האמא הנוקשה שלה, כמו שראינו בהמשך הפרק. הדיון הזה מוביל אותנו היישר למתמודד הבא, דימה שבצ'נקו, אלוף בריקוד על עמוד שגם ניסה את מזלו ב"רק רוצים לרקוד". דימה הצהיר שהגיע לתחרות כדי להוכיח לאבא שלו שהוא יותר ספורטאי מרקדן, כי הרי לרקוד על עמוד זה נשי (אוף, שובניזם). אבל - התפיסה הדיכוטומית של האבא הפכה למוטיבציה של הבן, ועזרה לדימה לצלוח את המסלול בקלילות ולספק את אחד מהביצועים הטובים ביותר הפרק.
שום דבר לא הכין אותנו למתמודדת הבאה: אלמוג דיין, עורכת דין, באדי בילדרית ואישה שממש, אבל ממש לא הייתי רוצה להיתקל בה בסמטה חשוכה. בבאדי בילדריות הן באמת תופעה מעניינת, וכנראה שעוד ייקח לנו זמן להתרגל לרעיון של אישה שעושה דבר שנחשב לגברי באופן מובהק. תוסיפו לזה את החליפה, אוסף הסכינים וצמד המילים "חוק העונשין" - ותקבלו אישה שהיא באד אס רצינית. למרות נתוני הפתיחה המעולים שלה, הגובה של אלמוג היה זה שהכשיל אותה - והיא מצאה את דרכה למים.
זיו שמואלי ניסה לנפץ יותר מדי סטיגמות בבת אחת: הוא חנון, מהנדס ומבוגר, ולמרות התמיכה העזה מרסקין (אני יכולה להבין את ההזדהות), זיו נפל כבר בשלב אומגת בול העץ והיה למתמודד הראשון שנפל במכשול הבואו נודה - לא מאוד מורכב הזה. אחריו עלה אורי סוחרניקוב, פארקוריסט שעבר חרם ובריונות בילדותו, ובא להתחרות בשביל אמא. לא משנה כמה קעקועים, שרירים ועגילים יש לך - ברגע שאתה מתקשר לספר לאמא שלך ברוסית שצלחת את אתגר הנינג'ה, אתה אוטומטית הופך לבן אדם הכי מתוק בכדור הארץ.
אבל בעיני, הנינג'ה האמיתית של הפרק הייתה ירדן גבע, אמנית קרקס בת 18. ירדן נושאת משא לא קל על כתפיה הצרות, לאחר שהצליחה להחלים בגיל צעיר מהפרעות אכילה. למרות שהפרומואים הבטיחו לנו שרגע הדרמה של ירדן בפרק היה הרגע שבו נפסלה בגלל נגיעה במים (שבעקבותיה קיבלה הזדמנות שנייה), זה היה כלום לעומת השניות המותחות בהן התנדנדה על הגשר השבור. כבר ראינו מתמודדים מתנדנדים על קצות האצבעות, נאחזים בציפורניים ונאבקים בשאריות האחרונות של כוחותיהם - אבל המאבק של ירדן היה עוצמתי יותר מכל מה שראינו עד כה. יפה, צעירה ובעיקר עם אמביציה מטורפת - אם לא נראה את ירדן עושה את זה בשנה הבאה, זה יהיה מאכזב מאוד.
את הפרק חתם אלון קיפניס, מבעלי בית הפנקייק שאחראי לאחד מהביצועים המרשימים ביותר שנראו הפרק, ובתחרות בכלל. אבל עם כל הכבוד לקפיצות המדהימות בין הפחים או למעבר החלק על הגשר השבור, מה שבאמת מעניין בסיפור של אלון הוא המלחמה על התואר "בית הפנקייק המקורי", מלחמה קשה ועקובה ממייפל, יותר מכל תחרות על ראש הטבלה.