בלתי אפשרי לדון בפרק השני של נינג'ה ישראל מבלי לקפוץ ישר לסוף עוצר הנשימה שלו: מתן ברמן, ספורטאי קטוע רגל, מצליח לעבור את רוב המכשול וליפול במטבע השלישי - הרבה יותר רחוק ממה שהוא, והאמת שגם אנחנו, ציפינו. סיפור החיים המטורף של מתן כולל פציעה באינתיפאדה השנייה, מחלה קשה, קטיעת רגל ולבסוף גם אירוע מוחי שהותיר אותו בקומה. מכל זה הוא יצא הכי גיבור שאפשר, זכה בתחרויות טיפוס ספורטיבי ועכשיו הגיע גם להתמודד באתגר הקשה בעולם. מתן הוכיח שגם מה שנראה חסר סיכוי לחלוטין יכול להתרחש, שהמציאות עולה על כל דמיון ושכוח הרצון היה ונשאר המנוע הגדול ביותר שיש לאדם.
אבל לפני שהגענו לרגע הבלתי נשכח הזה, קיבלנו כמה מתמודדים שאולי הצליחו לעבור את המסלול רק באופן חלקי, אבל בהחלט הפתיעו עם כמה פרטי ביוגרפיה פיקנטיים. זה התחיל עם שמאל אלגוזי ושמואל ברוק, שמואל א' ו-ב' כפי שכונו על ידי אסי ורותם, אבל אני העדפתי לקרוא להם השרירי והשרירי פחות שאיכשהו עשה את זה טוב יותר. אחריהם הגיעו יאן שופין ושי רמות, אלוף פארקור ששימש גם כפעלולן בפאודה ואמנית קרקס עם חרדה חברתית. אגב, תנחומיי למי שנאלץ לקפוץ לבריכה כדי להוציא את היתד שיאן זרק בטעות.
את מזלו באתגר ניסה גם גל בן חיים, הלוליין בתחתוני המזל שבדיוק נזרק על ידי חברה שלו, ובואו נגיד שכמו אסי ורותם, גם אני יכולה להבין למה - וזה לא בהכרח כי הוא לא קנה לה מתנה ליום הולדת. אם חשבנו שהניסיון לטפס על רותם והג'אגלינג על המסלול היו רגעי השיא של הפרק, מהר מאוד גילינו שגל היה בסך הכל פרומו למתמודד אחר, שהיה מטורלל ומופרך יותר מכל שראינו עד עכשיו.
אינספור מילים נאמרו על יולי "האריה" ליטני, אבל אף מילה לא נאמרה על תחתוני המוגלי שכנראה השאיל מתום אבני מימיו ב"ספר הג'ונגל". אפשר פשוט להסתלבט על יולי, שבחר להופיע בפריים טיים בתחתונים אדומים ושפם מצויר (אחרי אלדד החשפן בפרק הקודם, אפשר להבין למה רותם הניחה שהוא מופיע במסיבות רווקות), אבל מעניין יותר לנסות להבין למה הוא עשה את זה. מההיכרות הקצרה שלנו עם יולי נראה שמדובר בבן אדם נון-קונפורמיסט בכל רמ"ח איבריו: ממערכת היחסים עם בת הזוג שמבוגרת ממנו בכמעט עשרים שנה ועד העובדה שהוא מתעסק בספורט שלא קיים (ולא, אל תגידו לי ש"סטריט וורקאאוט" או "ספורט חופים" זה דבר אמיתי). יש אנשים שפשוט נולדו ללכת נגד הזרם, וגם אם הם מהווים קרקע פורייה לעבודה של מלהקי ריאליטי, הם היו פה הרבה לפניהם.
תודו שגם אתם מצאתם את עצמכם יושבים מול המסך ומסתלבטים על רחל, לינור, זמיר ויצחק - ולא רק כי לאחד מהם קוראים זמיר אלא כי ארבעת המתמודדים הללו, ללא יוצא מן הכלל, סיימו את המסלול כבר במכשול הראשון, הסטפר. קל לעמוד מנגד ולצקצק, אבל האמת היא שרובנו המוחלט לא היינו מצליחים לקפוץ בכלל על הלוח הראשון, אז שאפו לרביעיית על עצם הניסיון.
והיו לנו גם שלושה מנצחים גדולים – יהודה "טרזן" יצחק שהגיע עם אג'נדה "לשים את החקלאות הישראלית על הבמה", כלומר להתפרסם, אבל בקטע ערכי. עוד לחץ על הבאזר בנימין גרינפילד, עובד בהוצאת ספרים שהביך את עצמו בריקוד דודתי ל"מהפכה של שמחה" וגם משה זלינגר, חוקר נוירוביולוגיה המכונה בצדק "שלומפר" בפי רותם ורותם.
המשותף לשלושת המנצחים הגדולים של הערב הוא שכולם אנדרדוגים, לכאורה: מדען, חקלאי ועובד הוצאת ספרים שהצליחו להוכיח שהם לא פחות נינג'ות מאמני פארקור וספורטאים מקצועיים. פרט למתן, זה היה ללא ספק פרק קרקסי למדי (ברצינות, היה לנו פה לוליין ואריה), וכיף שהוא אוזן על ידי שלושה חנונים שהוכיחו שגם הם יכולים לעשות את זה בענק. ולא, במקרה הזה דווקא לא התכוונתי לניב רסקין.