שישה מתמודדים עברו לשלב הבא בשני הפרקים האחרונים של מאסטר שף (סליחה שלא כתבתי אתמול, בדיוק שרפתי סיר אושפלו), ואם נתמקד רגע שוב ביחס הנשים/גברים עד כה העונה - אנחנו מדברים על עוד 4 נשים ו-2 גברים שמצטרפים למחנה האימונים. כן, השליטה הנשית והמבורכת ממשיכה בכל הכוח, והעונה הנוכחית מוכיחה היטב שתמו ימי ה"רק גברים בין המחבתות לסירים", וקמפיין mecook# נמצא בשיא פריחתו.
בדרך כלל אני נוהג לפרט כאן על כל אודישן ואודישן ולהמר על אחוזי ההצלחה של המתמודדים לצלוח את שלב מחנה האימונים, אבל הפעם, ברשותכם, מתחשק לי לעסוק רק באודישן אחד. האודישן האחרון ששודר אתמול, שמעבר להיותו פוקח עיניים, מאיר, מרגש, מלמד ויוצא דופן, הוא גילה לנו את אנה - חד משמעית המתחרה הכי מסקרנת שאי פעם הגיעה לתכנית.
תחת צליל דק ומחריש אזניים, עם קלוז אפ ברור על מכשירי השמיעה שלה והמתורגמנית שלידה, היא נכנסה - בת 29, סטודנטית למדעי התזונה וחירשת מלידה. לא היינו צריכים לנחש או לחכות - המגבלה של אנה הונחה בפנינו הצופים כבר בשנייה הראשונה בה הכרנו אותה, וכל איברי החושים נעמדו דום והמבט המתמסר למסך. ראינו כבר בעבר מתמודדים עם מגבלות שונות בתכניות ריאליטי, אבל כאן היה ברור מהרגע הראשון שיש פה משהו שעוד לא ראינו וספק אם עוד נראה.
אוכל הוא כנראה הדבר הכי יצרי שיש. כן, יותר מסקס, קנאה או שנאה. אוכל מעורר חושים, מפעיל רגשות ומשלב בתוכו הכל: ריח שקובע מיד אם יש כאן מה לאכול, הנראות שלו, הטעם, וקולות ההנאה והלעיסה. כל החושים משחקים תפקיד, וכלל ידוע הוא שאנשים בעלי פגיעה בחוש מסוים - מפתחים הרבה יותר כל שאר החושים שלהם. אנה אולי לא שומעת ולא ממש מדברת - אבל כנראה שהיא מחזיקה בחושי טעם וריח מפותחים - יכולת בסיסית להצלחה של כל טבח מצליח.
"הגעתי לכאן כדי להיות שליחה של האוכל האשכנזי", היא סיפרה כבר בהתחלה וחיזקה את המסר עם בחירה במרק העוף של מיכל. אחר כך היא כבר צמצמה את טעמי הילדות שלה לנוזל שבתוכו שחה רביולו ענק ושלחה את לחמה על פני ים השופטים. חלק מהם (היי אהרוני) לא ממש התחברו לבצק הרביוליו ולמרק עצמו, אבל מיכל, לה הייתה המנה מיועדת מלכתחילה, סיכמה ואמרה: "זה בן אדם שללא ספק ראוי לנהל איתו שיחה". אמרה, ולא ציפתה למה שיחכה לה שניות לאחר מכן מאחורי עגלת הנירוסטה.
ואז הגיעה אנה. השניות הראשונות היו מבלבלות, בעיקר בשביל אייל שהתמקד במתורגמנית, עד שאנה עצמה, בבטחון מלא, ביקשה ממנו להסתכל עליה ולהקשיב לשקט שלה. הוא הסתבך עוד פעמיים (אפשר להבין אותו), אבל מהר מאוד, יחד איתו, שלושת השופטים הבינו את גודל המעמד והסיטואציה והתמסרו גם הם.
אחרי שהציגה את עצמה בקצרה, הגיע הרגע המדהים בו אנה הסבירה לשופטים שהיא לא ממש יכולה לדבר ולבשל בו זמנית. היא צריכה את הידיים שלה - בהן היא משתמשת לבישול ודיבור. זו הייתה שנייה אמיתית ואותנטית שגרמה לי להיצמד למסך עוד יותר. השופטים, כמובן, הבינו את בקשתה ואז הגיע השקט. שקט שנמשך שניות ארוכות, בלב ליבו של הפריים טיים. בלי מילים, בלי בכי ובלי צעקות שמחה. ארבעה שופטים שותקים ומתמודדת אחת שבישלה. זה כל מה שקרה על המסך. שקט ובישול. דממה ואוכל. איזה רגע גדול. אולי הגדול ביותר בתולדות הפורמט.
אחרי שהחלה לרקוח את מנת הדג שלה שהפכה מהר מאוד לציור על צלחת, אנה המשיכה להציג את עצמה וסיפרה שבעבר שקלה הרבה יותר, דבר שהוביל אותה לדיאטה "משעממת" ולאחר מכן ללימודי התזונה שלה - מהם כבר התפתחה ולמדה להכין אוכל טעים ומתובל גם תחת משטר הדיאטה שלה. היא שיחקה עם תבלינים וחיברה בין טעמים, הבריקה ביכולות שלרובנו אין, ואחרי שנים של התלבטויות, החליטה שהגיע הזמן שלה להראות את עצמה ואת והיכולות שלה לעולם.
למנה העיקרית היא בחרה להגיש לשופטים דג לוקוס צרוב באופן מושלם עם ירקות קלויים ורוטב שמנת ו"מיץ" כרוב. הצלחת הסופית שלה נראתה כאמור כמו ציור מרהיב ששידר פשטות, אבל עם המון צבעים וסדר ומלא טעם נסתר. "מיץ" כרוב הוא משהו שבחיים לא הייתי חושב עליו, וגם לאהרוני היה קשה איתו בהתחלה. למרות זאת, ארבעת השופטים כמובן העבירו אותה לשלב הבא והפכו אותה לאחת התעלומות הקולינריות הכי מסקרנות שעוד מחכות לנו.
זה היה אודישן נהדר, כזה שגורם לך להבין דבר או שניים על אוכל או בכלל, כזה שמנתק אותך לרגע מהמדיום הטלוויזיני ומחבר אותך לחיים. ברוכה הבאה למאסטר שף אנה, לא היה לי מושג כמה חיכיתי לך - אז כמה טוב שבאת. סיכויים לנבחרת אתם שואלים? נו באמת.