אחת התעלומות הכי מסקרנות איתן ניגשנו לעונה החדשה של "מאסטר שף" הייתה מיכל אנסקי. אחרי שלקתה לפני כשנה וחצי בתסמונת על שם בל, שגרמה לשיתוק פתאומי בצד הימני של פניה. אנסקי לא הסתירה לרגע מה שעברה אבל בואו, פוסט באינסטגרם זה עדיין לא היחשפות בלב הפריים טיים הישראלי.
אחרי 12 פרקים בהם ראינו את אנסקי מתמודדת עם השיתוק אבל לא מדברת על זה, זה היה האודישן של אפרת קסטין (שעוד נגיע אליה בהמשך) שהוציא מהמגישה את הדברים שרבים ורבות רצו לשמוע ממנה. "אני אמנם יושבת כאן, עובדת וצוחקת, אבל אני עדיין מתמודדת", סיפרה כשדמעות החלו לטפס במעלה גרונה. "יש לי כרגע 14 תפרים בפה, קשה לי לדבר, קשה לי לצחוק כשכולם צוחקים, ואני מיד מסתירה את הפה".
"הכי נוח זה להתחבא", המשיכה אנסקי כששקט השתרר באולפן ונראה לי שגם בבתיהם של הצופים, "אבל אני בחרתי שלא. בחרתי להגיע גם לעונה הזו כי החיים ממשיכים. אני רוצה להמשיך". אני מודה, דמעתי. דמעתי יחד איתה וזה היה רגע אמיתי וטהור. השיתוק תפס את אנסקי אחרי צילומי העונה הקודמת וזמן קצר לפני תחילת הצילומים של העונה הנוכחית. רבים אז תהו האם במקצוע בו הפרצוף שלך הוא, פחות או יותר, חזית הכול, ודווקא בתכנית בה לאיזור הפה יש משמעות אדירה, אנסקי תשוב בכלל לעוד עונה.
ובכן, היא שבה וגם שמה את עצמה במרכז כדי שכולם יוכלו לראות אותה. זה היה רגע אחד קטן (אבל בגדול) בתכנית הזאת, שיודעת לספק רגעים מרגשים שבדרך כלל מגיעים מהמתמודדים, אבל מתברר שגם לשופטים יש תפקיד, והוא לא מסתכם רק בביקורת על ריריות הבמיה וזמן הבישול שלה. אני מוריד את הסינר בפני אנסקי על הרגע האנושי והמרגש הזה.
והיו גם אודישנים. מי שהתבלט בשני הפרקים ששודרו השבוע היה אדם שבשביל אנשים כמוהו באים לראות תכניות מהסוג הזה. אני מדבר על נדב יאיר, המהגר מהוואי שפתח לשופטים ולנו צוהר אל עולמות שאנחנו רגילים לשמוע עליהם מסרטים של דיסני. מי מגיע לישראל מהוואי? מתברר שיש אדם כזה, אפילו חצי מוכר, שכבר כיכב בעבר בכמה מהודורת חדשות בזכות היותו מאמן שדאות בצה"ל, אבל מי ידע שהוא גם יודע לבשל.
זה התחיל עם סביח מסקרן שנקרא כמו מנת ילדים עשויה מלגו: חלמון כבוש, טחינה עם גרגירי רימון וכבד קצוץ. ג'קסון פולוק על צלחת, אם נרצה להפריז. אבל משהו בסביח המפרוק והפסיכדלי הזה הדליק ניצוץ בשופטים שהבינו שכדי ליצור מנה כל כך צבעונית, הטבח צריך להיות מנה צבעונית לא פחות. אתם כבר יודעים בשלב זה שהם לגמרי צדקו.
אני יכול לחזור פה על סיפור החיים יוצא הדופן של נדב, זה שהביא אותו מהקצה הכי אקזוטי בעולם לשכונה הקטנה שלנו במזרח התיכון, אבל באמת שאין צורך. מי שישב מול האודישן שלו - יודע במה מדובר. זה ככל הנראה אחד מהמתמודדים הכי מסקרנים שאי פעם הגיעו ל"מאסטר שף". למזלנו, למנה השנייה הוא בחר להגיש מנה שהוא גדל עליה, משהו שסבתא שלו הכינה לו בתור ילד ומה שרובנו לא נטעם לעולם.
"יש לזה טעם של יערות גשם", התפייט אייל על מרק הדגים של נדב, בעוד שאהרוני וחיים הסתפקו ב"טעים" ו"מעניין". לו זה כמובן הספיק כדי לעבור לשלב הבא, ובשלב הזה אני חייב להודות שאני לא באמת חושב שהוא יגיע רחוק בתחרות הזאת, אבל כן מקווה שהוא יצליח להתברג לנבחרת ולו רק כדי לגלות עוד קצת סודות מאחד המטבחים הכי מסתוריים בעולם.
עוד לפני נדב הייתה זו כאמור אפרת קסטין, אותה אחת שהוציאה ממיכל את הרגע איתו פתחנו, ובעצמה פתחה עם מנת שוקרוט פריזאית בתוספת חזה אווז שאמנם לא הצליחה להרים את הגבות של אהרוני, אבל הספיקה לה כדי להיכנס פנימה.
יחד עם סיפור החיים שלה והחיבור המיידי למיכל (שהייתה זו שלבסוף הכריעה האם אפרת תיכנס או לא), היא הצליחה להשתחל לשלב הבא אחרי המרק המלזי שלא ממש הסעיר אף אחד השופטים, אבל כנראה כן חשף משהו מהיכולות שלה להמשך הדרך. האם זה יספיק לה לנבחרת? קשה לי להאמין.
לא שכחתי כמובן גם את ציפי דן וחננאל אדרי, שעברו גם הם לשלב הבא ביום ראשון האחרון, ובזמן שעל חננאל אין לי יותר מדי מה להגיד כי האודישן שלו היה גנרי לחלוטין (אבל היי, אהבתי את הקטע עם הרמקול), אני מודה שדווקא ציפי דן, שעוד לפני שנחתנו בהוואי חתמה לנו על הדרכון בגיאורגיה, הציתה בי חשקים שלא ידעתי שיש לי למטבח ההיסטרי ממנו היא מגיעה.
זה התחיל עם הקנלוני הגרוזיני והסתיים בתבשיל הגרונות המסורתי שהטריף את השופטים, וסימל בדיוק את המנות שמבחינתנו הצופים הכי קשה לנו איתן: רואים שיש פה משהו גדול ואחר - אבל אין אפילו דרך (ולפעמים גם רצון) לדמיין את הטעם שלו. אז מה כן אפשר לדמיין? את ציפי דן בנבחרת.