יש רגעים בהם העולם נראה קצת פחות סתמי ומבלבל, שנדמה פתאום שיש פה סדר וסיבה. החשש היה אמיתי, ושוב הוא התמקד באותו כוח משיכה חמקמק, אבל בסופו של יום, יונתן הצליח להתנתק מהזרקורים המסנוורים של טניה והגיע להחלטה הכי שלמה ומשמעותית בתכנית. כבר מהדייט הראשון, דניאל הפגינה רגישות, אינטליגנציה וחוש הומור שהפכו אותה מיד לפייבוריטית שלי.
למרות שיונתן הוקסם מטניה וראה בה את ההגדרה שלו לאשה, ממפגש למפגש השקט שלה נראה פחות כמו נשיות אלגנטית ויותר כמו קצר בתקשורת. דניאל לעומתה, נפתחה לאיטה והתקרבה ליונתן ככל שנמשך המסע. הצדק הושג, האהבה ניצחה, והזוג היחיד עם סיכוי ממשי לאהבה יצא לחופשה רומנטית בפריז. נחכה לפרק האיחוד כדי לגלות האם הקשר שרד עד עכשיו, אבל בינתיים יש עוד כמה סוגיות שדורשות התייחסות.
נתחיל מכל הנושא של המשיכה. זה כבר מוטיב חוזר בתכנית, גם ציון וגם איתי היו עסוקים בדירוג בלתי פוסק של רמות המשיכה שלהם לכל אחת מהבנות. ההכתרה החוזרת ונשנית של "הכי מושכת" עוד הייתה נסבלת אם הייתה מגיעה כמחמאה למי שנשארת איתם, אבל משום מה הם החליטו תמיד להעניק את התואר דווקא למי ששלחו הביתה. מה הרווח בלומר לשחר וטניה שהן מושכות אותך יותר משאר הבנות? ללכת הביתה עם התואר "מושכת", זה נחמד, אבל לא המחמאה הראשונה שהייתי בוחר (אדם נפלא, אשה שהייתי יכול לאהוב, מושלמת מכל בחינה עם רשימת בעד ונגד כהוכחה...). מהצד השני, מי שנבחרה לבסוף, צריכה לשבת מול הטלוויזיה לראות את אהובה הטרי מסביר לבחורות אחרות שהן יותר מושכות ממנה.
אני יודע שמשיכה זה לא הכל בחיים, ואפשר לבחור בת זוג על פי שיקולים אחרים (כמו שיונתן וציון טרחו להדגיש), אבל כולם רוצים להרגיש מושכים, לפחות בעיני בני זוגם. זה לא נעים לראות את אהובך מרייר על נשים אחרות, לא צריך להוסיף לכך את הקביעה הנחרצת שאותן נשים משכו אותו יותר ממך, ושהוא בחר בך "למרות" המראה החיצוני.
מעבר לשאלת "מעליב בעצם?", שעשויה להציק לדניאל, גם מקור המשיכה העזה שיונתן הרגיש לטניה (קודם לשחר) לא הוסבר בצורה משכנעת. יונתן כבר מתחיל להשתגע מכל משחקי החיזור, ונראה שהוא עומד להתפוצץ מרוב חרמנות. על הר ההורמונים המתפקע היה צריך רק להוסיף מזמוז קטן בבריכה כדי לגרום לו לאבד את זה לחלוטין. האם באמת היה חשמל בבריכה, או רק שני אנשים חרמנים וחצי ערומים? אני מהמר על האופציה השנייה, ושמח שהרווק המרוגש השתלט על עצמו ולא נכנע ליצרים הרגעיים.
המשיכה וההתאהבות לא עזרו לטניה, שחוסר הרצון (או היכולת) שלה לבטא את עצמה במילים הגיע לשיאים חדשים. הוא ניסה להפיל עליה את הבחירה וקבע שהיא לא מוכנה לעבור לברצלונה. טניה לא קיבלה את ההסבר המתחמק, ובצדק, ולא נתנה לו אפשרות יציאה קלה. אז אחרי שהתכנית הראשונה לפרידה נגרמה, הוא עבר לטקטיקה גברית בסיסית יותר, ופשוט בהה בה במבוכה ואמר שוב ושוב "מה נעשה, טניה". אחרי שתיקה ארוכה ומביכה כהוגן, הוא סגר את הסיפור ומלמל "זה נגמר". טניה הבינה את המסר וקיבלה את ההחלטה בקלאס אופייני.
למרות ההתאהבות והמהופנטות, למרות המזג הנעים והדמיון לאשתו המנוחה, יונתן הבין שדניאל בוגרת, בשלה ומתאימה לו בהרבה. לא לחינם הוא ציין את הביקור המקריפ בחדר השינה שלו כנקודת המפנה. התגובות המוקסמות של טניה מול הכאב שיונתן חשף בפניהן בחדר האפלולי, העידו על ניתוק רגשי וחוסר עומק. היא ניסתה לשמור על רוח חיובית ומנומסת, והגיבה למקדש המוות הבודהיסטי כמו שמגיבים לציור קיר מכוער במיוחד, בהתפעלות מפרגנת וזהירה. אבל זה לא היה סתם סיור בבית, יונתן ניסה להגיד להן משהו דרך הביקור בחדר השינה, והחביבות האוטומטית של טניה התעלמה לחלוטין מהרצון שלו להיפתח ולשתף.
דניאל לא פחדה להעיר על חדר השינה המדכא, כמו שהיא לא פחדה לחקור אותו לעומק על אשתו המנוחה (ברגע המתאים, כמובן). השיחות המעמיקות והאבחנות החדות העידו על האינטיליגנציה הרגשית של דניאל, וחשוב מכך, על כך שהיא באמת מתעניינת באדם מאחורי הרווק הנחשק. טניה הייתה שקועה בפנטזיות על כניסה חלקה לתא משפחתי פוטוגני, ודניאל הייתה עסוקה בניסיון להכיר את יונתן לעומק. זה ההבדל העיקרי בין דניאל לבין שאר הבנות, לא רק בברצלונה אלא גם בריו ויפן. וזאת, לצד הרצון הכנה של יונתן למצוא זוגיות, הסיבה העיקרית בגללה הם הזוג היחיד שעשוי לצאת מפה עם אהבה אמיתית.