הפרק האחרון ועמוס ההתרחשויות של סיפורה של שפחה היה גם אחד המאתגרים ביותר מבחינה מוסרית עד כה. באתם לכאן למצוא קצת סדר ותשובות? תשכחו מזה. בין הסוף הטרגי של נטלי (שלמת'יו), הלידה השקטה בתחילת הפרק והעבר של דודה לידיה, אי אפשר שלא לסיים את הצפייה בפרק עם יותר שאלות מאשר תשובות.
למשל - האם מוות של תינוקת הוא סיבה למסיבה, מפני שהיא התחמקה מחיים של השפלה, איסורים ודיכוי? ומה לגבי שלמת'יו - האם הגיע לה הסוף המר או שהיא רק קורבן של השיטה ושל אמונה עיוורת במטרת העל? והכי חשוב - מתי בדיוק הפכה ג'ון לרג'ינה ג'ורג' מילדות רעות?
את הפרק הקודם ג'ון סיימה זועמת במיוחד, והזעם הזה חוזר השבוע, יחד עם רצון לנקמה. בתחילת הפרק היא מזכירה לנו מה קרה ומספרת על פרנסס, המרתה של האנה שהוצאה להורג בפרק הקודם, ועל החיים שלה לפני שהפכה למשרתת עבור מפקדי הרפובליקה. היא מזכירה כמה איומות היו השלכות המעשה של שלמת'יו, שהלשינה על ג'ון ופרנסס. את כל זה היא עושה כדי שנוכל להזדהות איתה כשהיא וחברותיה השפחות מתעללות בשלמת'יו כאילו הייתה הילדה הדחויה בתיכון. קל לרחם עליה - היא בהריון והיא גם ככה בעמדה של דיכוי, וכשג'נין המופרעת אך המתוקה נותנת לה מבט מלא אמפתיה, אי אפשר שלא לרצות לחוש יחד איתה את הרגשות האנושיים האלה. וכאן בדיוק שפחה מצטיינת - ביכולת הכתיבה, המשחק והבימוי של הרגעים האלה שכל כך מבלבלים מוסרים עד שאתם לא יודעים מה המציאות. אין דבר מבלבל יותר מאשר לשנוא את הדמויות האלה עד כדי רצון שימותו, ואז לחוש כלפיהן אמפתיה רגעית וכל כך אנושית.
השבוע, סיפורה של שפחה הרשתה לעצמה לקחת הפסקה של פרק שלם מסרינה ג'וי - שהיא כל כך מרתקת שלפעמים נדמה שהיא הגיבורה הראשית ולא ג'ון - אבל נתנה לנו במקומה את דודה לידיה, דמות משמעותית, כוחנית ומעניינת. היחסים של לידיה עם ג'ון מורכבים ומספקים לצפייה לא פחות מהיחסים של ג'ון ושל סרינה ג'וי. זכינו סוף סוף לראות את העבר של לידיה, והשאלות המוסריות המבלבלות מלוות גם את סיפור הרקע שלה. אן דאוד משחקת מעולה כרגיל, כשהיא נעה בלי שום בעיה בין הרוע ירא האל של דודה לידיה לבין הרוך והחום הנשי שקורן ממנה כשהיא לידיה המורה. אגב, אולי שמתם לב לכך שבפלאשבקים, דודה לידיה מופיעה עם שיער פזור, עד לסצנה בה היא מקשיחה את לבה סופית וקורעת ילד מאמו - שם השיער שלה כבר אסוף, ממש כמו בהווה של גלעד. אסיפת השיער היא סמל לקשיחות הלב, הציות לחוקים והוויתור הסופי על חיים רומנטיים או משפחה משל עצמה עבור האמונה הקיצונית שלה.
כשלידיה יושבת עם חברותיה הדודות ומשדכת בין שפחות לאנסים שלהן - סליחה, למפקדים שלהן - התחושה שהיא שולטת בגורל של ג'ון הולכת ומשתלטת לאיטה, עד שאנחנו מבינים שיכול מאוד להיות שאנחנו - הצופים וגם ג'ון - הולכים לקראת תקופה זוועתית. העונה הנוכחית נתנה לנו רגע לנשימה מסצנות האונס הקשות, בעיקר בגלל שהטקס החודשי הוא כבר לא חלק מחייה השגרתיים של ג'ון, שקיבלה חופשה ממנו בבית של המפקד לורנס. עכשיו, לא רק שקרעו ממנה את האנה לחלוטין - היא ומשפחתה עברו למקום בלתי ידוע - דודה לידיה רוצה להחזיר אותה למפעל הרחם. אם העונה השלישית התחילה עם ניצוצות של תקווה, עכשיו הגיע הזמן לכבות אותם ולהפחיד את הצופים - זוכרים כמה קשה הייתה העונה הראשונה? הכינו את עצמכם לשידור חוזר.
אבל מתברר שכל זה הייתה רק הסחת דעת לאירוע המרכזי - הסצנה האחרונה והמופתית בה שלמת'יו מאבדת את זה בפרץ אלימות שמצולם ומשוחק באופן אינטנסיבי ומרתק במיוחד. לא סתם ג'ון מזכירה בתחילת הסצנה שהיא מבינה איך הרגישה שלגלן לפני שלבשה את חגורת הנפץ או איך הרגישה אמילי לפני שדקרה את דודה לידיה. מוזר לשמוע שרק עכשיו היא מבינה אותן, אחרי כל מה שהיא עברה, אבל זה סימן שהמאורעות של הפרק הקודם שינו אותה אפילו יותר. היא גם מודה בזה בתחילת הפרק - לצפות באנשים סובלים זה טעם נרכש, והיא למדה לאהוב אותו. ועם כמה שזה מצמרר לצפות בהבעות הפנים של ג'ון בסצנה האחרונה ולהבין שהרוע שבה מתעצם, קשה שלא להבין אותה או להניח שכל אחד מאיתנו היה יכול להגיע למצב כזה בעולם בו היא חיה. זו גם אולי תזכורת טובה לקהל של סיפורה של שפחה, שהוא ברובו קהל מערבי פריבילגי. התהליך האיטי שהנפש של ג'ון עוברת תחת דיכוי יכול אולי לתת מענה לשאלות של אנשים שלא מצליחים להבין פעולות אלימות של קבוצות מדוכאות. אולי זה נשמע לכם מוכר.