כשהעונה השלישית של סיפורה של שפחה יצאה לדרך, קיבלנו הבטחה מהיוצר ברוס מילר שהפעם נזכה לראות לא רק זוועות, אלא גם תקווה. ובכן, הוא צדק. ג'ון הצליחה לעשות את זה. קראו לה משוגעת, אמרו שהיא תסיים את חייה תלויה על החומה וחששו שהיא תסכן את החיים של כל המעורבות בעניין, אבל ג'ון ושגעון הגדלות שלה - שעוד ניגע בו - עשו את זה.
העונה השלישית של סיפורה של שפחה הסתיימה עם מטוס מלא ילדות וילדים שנחטפו מהוריהם לטובת חברי הרפובליקה ודרך החיים המעוותת שלהם, ויחד איתם הנשים שהפכו בעולם החדש הזה למרתות, משרתות. לא רק שהתוכנית יצאה לפועל - סיימנו את העונה בלי קורבנות מיותרים ובלי טרגדיות שוברות לב. נכון, ג'ון נורתה, אבל בתור השפחה בסיפורה של שפחה, ברור לנו שהיא תשרוד הכל, ומבצע החילוץ הזה ללא ספק היה שווה את הפציעה.
אם בסוף העונה הקודמת חלק נכבד מהצופים נותרו מבולבלים לגבי ההחלטה של ג'ון לשלוח את ניקול לקנדה ולהישאר מאחור, הפעם כבר דואגים להזכיר לנו בתחילת הפרק ובסופו, באמצעות פלאשבקים, שג'ון לא תעזוב את גלעד בלי האנה, גם אם זה אומר שהיא תמות שם. מבחינתה זו אפילו לא אופציה, וגם אם נראה לפרקים שהיא איבדה את שפיותה - בעיקר כשהיא מכוונת אקדח לראשה של ילדה, חשוב לזכור שג'ון מנסה לתת לעצמה מטרה בעולם שהיא בחרה להישאר בו גם כשהייתה לה ההזדמנות להימלט. יכול להיות שיש לה שגעון גדלות, אבל הפרק האחרון של העונה מוכיח שהיא לא נותנת לו לסכן את המטרה האמיתית. עובדה - היא עשתה את זה. ג'ון לא נתנה לשפיות המתערערת שלה להסיט אותה מהדרך או לפגוע ביעד הסופי. היא הצליחה לחלץ את הילדים, וזה, בשורה התחתונה, באמת כל מה שחשוב, לא איך היא מתנהגת בדרך לשם או מה האנשים מסביבה חושבים עליה.
בתחילת הפרק, דודה לידיה חושדת שמשהו מתרחש, ואומרת לג'ון לא לסכן את חברותיה. "ברור שלא, דודה לידיה", ג'ון עונה לה, וכצופים, אי אפשר שלא לפקפק באמירה הזאת. אבל ברגע האמת, כשמגיע הזמן לקחת סיכון, ג'ון לוקחת אותו בעצמה. היא היחידה שחוטפת כדור במבצע החילוץ הזה, וניכר שלא ממש מפריע לה למות לטובת הכלל, לטובת המטרה.
יש מי שמתלוננים על הסטייה של הסדרה מהספר, אבל הגרסה הטלוויזיונית של סיפורה של שפחה נותנת לג'ון מטרה ומשמעות בעולם הזה. בספר, היא הייתה עוד שפחה אחת מיני רבות. סיפורה של שפחה הוא שם הולם, כי הוא סיפור אחד של שפחה גנרית אחת. אבל העונה השלישית היא כבר סיפורה של ה-שפחה, ונותנת לג'ון מעמד של דמות היסטורית, כזו שעשורים לאחר מכן ילמדו את סיפורי האומץ שלה בבתי הספר. השפחה שחילצה מגלעד עשרות ילדות, ילדים ונשים. ולכו תדעו - אם היא עשתה את זה פעם אחת, אולי היא עוד תעשה את זה שוב.
וזו באמת שאלה ראויה - לאן יש עוד להתקדם מכאן? ברור לנו שסיפורה של שפחה תסתיים אך ורק כשג'ון תתאחד סוף סוף עם האנה, ושתיהן יחלצו מהעולם האפל הזה. אם לשפוט לפי הכיוון אליו נושבות הרוחות, סביר להניח שגם נזכה לראות את גלעד נופלת בסוף הסדרה, כך שלא רק ג'ון תיחלץ מהזוועות, אלא כל מי שמוחזקים שם בניגוד לרצונם. הבעיה היא שעד שזה יקרה, על יוצרי הסדרה מוטלת המשימה לחשוב בכל עונה על סיפור מרכזי שהוא מספיק משמעותי כדי לקדם את העלילה לעבר נקודת הסוף הזאת, אבל מבלי לדעת מתי היא תגיע. זה המחיר שמשלם הקהל על כך שסדרות מחודשות בכל פעם לעוד עונה אחת.
אבל לסיפורה של שפחה עוד נותרו כמה סיפורים לספר. בעוד הפרקים האחרונים התמקדו כמעט לחלוטין בתוכנית הגרנדיוזית של ג'ון - ובצדק, הפרק האחרון הזכיר לנו שישנן עוד דמויות שקצת נזנחו. מוירה ואמילי למשל, שהתחילו לפתח קשר מיוחד בקנדה, ואפשר רק לקוות שהעונה הבאה תתן להן עוד זמן מסך. וכמובן - סרינה ג'וי. הנקמה של פרד בה אמנם נראית ילדותית וקטנונית, אבל אי אפשר שלא להרגיש שנעשה צדק פואטי. בתחילת הפרק סרינה עוד משתמשת בקסם האישי שלה לפלרטט עם מארק, נציג הממשל האמריקאי שחילץ אותה בתמורה להסגרה של פרד. הוא כל כך מהופנט ממנה, שהוא לחלוטין מאמין שכל מה שעשתה בגלעד היה תחת כפייה.