בתור סדרה שמבוססת על ספר, סיפורה של שפחה נתקלה בבעיה נפוצה - איך ממשיכים לספר את אותו הסיפור לאחר שנפרדים מחומר המקור? העונה הראשונה ליוותה את הספר, ובעונה השנייה ראינו כבר את היוצרים נאבקים קצת עם התלבטויות לאן לקחת את ג'ון וגלעד הלאה. אבל בעונה השלישית, בעיקר לקראת סופה, כבר לא מדובר בבעיה. הבחירה להכניס לתמונה את המפקד לורנס ואשתו האומללה אלינור התגלתה כמצוינת, ומאז פרק 9, בו ג'ון נשברת ובונה את עצמה מחדש עם תוכנית להוציא ילדים מגלעד, הסדרה רק ממשיכה להתרומם אל על.
כבר למדנו להכיר את ג'ון מספיק טוב כדי לא להיות מופתעים מקור הרוח והעוצמה שהיא מפגינה בפרקים האלה. היא תמיד הייתה חזקה וממוקדת כשהיא חדורת מטרה ספציפית, בין אם מדובר בלראות את בתה האנה, להוציא את ניקול מגלעד או במקרה הזה - לנסות ולהציל 52 ילדים של שפחות שנקרעו מההורים שלהם והפכו לשבויים של משפחות המפקדים (וגרוע מכך - צריכים ללבוש בגדים בגוונים ממוגדרים של תכלת או ורוד). היא לא מאבדת את קור הרוח הזה אפילו כשהמפקד לורנס לועג/מחמיא לה על כך, בדרכו הייחודית.
מצד אחד, ברור שהוא מתפעל מתעצומות הנפש שלה, בעיקר אחרי שהוא נאלץ לאנוס אותה בפרק הקודם, מה ששבר את רוחו ואפילו את רוחה של אלינור, שלא היה נראה שבכלל נותר ממנה משהו. הוא גם מופתע בכל פעם מחדש מההשפעה המרגיעה שיש לג'ון על אלינור, שנותרה הדבר החשוב ביותר בחייו. מצד שני, לורנס גם תמיד מקפיד לדבר אל ג'ון בנימה מלאת בוז, יתכן שבגלל שהוא כל כך מאוים מהחוזק שלה שהוא חייב להוריד אותה קצת למטה. לורנס אולי מלא רגשות אשמה, אבל אסור לשכוח שהיה לו תפקיד משמעותי בתכנון האופרציה של גלעד, והוא לא ימהר לתת קרדיט לאישה כמו ג'ון, שלפני המהפכה ייצגה את כל מה שהוא מתנגד לו.
אבל בואו נדבר רגע על סרינה, שנדמה שהמפגש שלה עם לוק וניקול לא רק גרם לה לשכוח את כל ההבטחות שלה לג'ון. נדמה שהוא גרם לה לנזק מוחי קל, אחרת קשה להבין למה היא חשבה שהתוכנית שלה להיפגש עם האמריקאי שהציע את עזרתו, תעבוד. המהלך הזה לא מסתדר עם דמותה של סרינה, שהיא אישה חריפה וחכמה הרבה יותר מבעלה פרד (וגם זה בלשון המעטה), אבל לפחות הוא מוביל לאחד הרגעים החשובים ביותר בפרק, ובכלל בסדרה. המעצר של פרד וסרינה מעבר לגבול הקנדי היה רגע של ניצחון עבור כל הצופים והצופות שהסכימו להתלוות למסע מלא הסבל של סיפורה של שפחה, אבל הוא לא היה רגע הניצחון היחיד בפרק.
בכלל, קשה להאמין שעוד לא הגענו לסוף העונה, וכבר חווינו כל כך הרבה רגעי שיא מותחים, מפחידים ומרגשים. מעל כולם בולטת הסצנה בה ג'ון מתעמתת עם המפקד ווינסלו עד הסוף המר שלו. אמנם מאתגר להסתכל על כריסטופר מאלוני בתור נבל, כי מדובר באחד השחקנים החמודים והאהובים ביותר בטלוויזיה, אבל כשג'ון מנסה לשכנע את עצמה שהיא מסוגלת לעמוד בעוד אונס אחד, ואז מתהפכת והופכת ללביאה אלימה - קשה שלא להזדהות איתה. נכון, מדובר באקט הכי אלים שראינו את ג'ון מבצעת, אבל כל אישה שעברה תקיפה מינית (שלא לדבר על תקיפות מיניות ברבים) ככל הנראה הרגישה את הדם שלה רותח יחד עם זה של ג'ון, ואת תחושת הצדק שברצח הזה. ג'ון לא רצחה שם רק את המפקד ווינסלו. היא נלחמה בכל גבר שאי פעם נגע בה ללא רשות, לפני או אחרי שהפכה לשפחה. המוות של ווינסלו לא היה נעים לצפייה, מן הסתם, אבל הוא היה הכרחי, וסיפק נקמה מוצדקת לא רק עבור ג'ון, אלא עבור הצופים שעדיין לא מצליחים להוציא מהראש שלהם את אותן סצנות האונס מהעונה הראשונה, שכמעט וגמרו לנו את הנשמה.