כיאה לעונה השנייה והמפוזרת של "סיפורה של שפחה", הפרק החותם אותה מלא התרחשויות, אבל גם בהתנהגויות לא לגמרי מוסברות, בעיקר של סרינה ופרד, שלא לדבר על אמילי שמאבדת את זה לגמרי ומחליטה לדקור את דודה לידיה.
הפרק הזה פלירטט שוב עם מערכת היחסים המעניינת ביותר בסדרה - זו של סרינה וג'ון, שהפכה מרתקת במיוחד בפרק בו פרד שהה בבית החולים והשתיים עבדו ביחד, אבל הסתבכה שוב כשסרינה החליטה שכדאי לאנוס את ג'ון כדי שהיא תלד. גם פרד עדיין מזגזג בין רוע מוחלט לטיפת אנושיות, כשהוא מצטרף לשאר הגברים שמגחכים על סרינה והתעוזה שלה לפנות אליהם ולבקש שגם נשים יורשו לקרוא בתנ"ך מעתה, ולאחר מכן נדמה שהוא מביע מעט חרטה על כך.
שתי הדמויות האלה היו יכולות להיות מלאות עומק, אבל "שפחה" ממשיכה להתנהל על פני השטח בלי שום רצון לצלול עמוק מדי, או בכלל. נדמה שזו פריבילגיה של סדרות בהן הכל רע ונורא. אנחנו מפרשים סבל כמשהו נורא עמוק, ולכאורה זה מספיק. בעולם של "שפחה" יש רק אלמנט אחד שנשאר יציב ולא משתנה - הכל רע. כל שאר הדברים שמתרחשים בסדרה, נותרים בגדר הזדמנויות מפוספסות. מה קרה למשבר שעברה מוירה? ולקשר המחודש של ג'נין עם התינוקת שלה? ולמה המפקד החדש של אמילי עוזר לה לברוח, מלבד העובדה שהוא כנראה מתחרט על תכנון המושבות? ושוב, למה סרינה משנה את האישיות שלה בצורה כל כך דרסטית בכל רגע? למה פרד הוא רשע טהור ללא מורכבות? "שפחה" לא עונה על אף אחת מהשאלות האלו.
אפילו הדילמה של ג'ון והבחירה שלה בין שתי בנותיה לא מקבלות את זמן המסך הראוי. "שפחה" היא סדרה של מעשים, לא של מחשבות. הטקסט שלה מתבסס על סיסמאות, וזה מה שהופך אותה לכל כך ממכרת ואהובה. מורכבות מילולית ומחשבתית לעולם לא תוכל להיות מכוונת לקהל כה רחב, קהל רחב זקוק למסרים פשוטים. ואם כבר מעשים, אין ספק ש"שפחה" מספקת בפרק הזה - התקיפה של אמילי את דודה לידיה, האופן בו המרתות מעבירות את ג'ון מאחת לשנייה בשרשרת מהממת של סיסטרהוד, העונש שסרינה מקבלת על כך שהעזה לקרוא ובעיקר - הסטירה שג'ון נותנת לפרד, ככל הנראה הרגע המספק ביותר בעונה כולה.
אבל בסופם של 13 פרקים, נותרנו במקום די דומה. מבחינה רגשית, לא הרבה התקדם העונה. זה מובן, כי התקדמות רגשית היא מותרות בעולם שכזה, אבל אפילו כשאחת הדמויות עוברת אותה - במקרה הזה, סרינה - היא לא לחלוטין עקבית או מוסברת, ועובדת בעיקר בגלל המשחק המושלם של איבון סטרהובסקי, שמשום מה לא מקבלת מספיק קרדיט על כך.
"סיפורה של שפחה" התחילה כשיקוף מטאפורי מעניין של המאבק הפמיניסטי הנוכחי, אבל הבעיה העיקרית שלה היא שהיא מציגה את הצד הרע כחד מימדי, ועל כן היא לא באמת מחזיקה כדיסטופיה מדומיינת של המערב. הדבר הבולט ביותר שנעדר מהעונה הזו הוא הסבר נוסף על תנועת בני יעקב. איך קרה שתנועה פנאטית כל כך הצליחה לצבור כל כך הרבה עוקבים ולהשתלט על טריטוריה גדולה כל כך, ואיך החברים בה נתנו למצב להגיע למה שהוא בנקודה הזו. מה עשתה סרינה כשנחקק החוק שנשים לא רשאיות לקרוא ולכתוב יותר? שתקה? על פי ההיסטוריה שלה, זה נראה לא הגיוני.
בהעדר תשובות מספקות לכל השאלות האלה, קשה להתחבר למעשים של סרינה הנוכחית, ואפשר רק לנחש. אבל מכיוון שמדובר בעולם קיצוני כל כך שאמור, לכאורה, להתקיים פחות או יותר בזמננו או מעט שנים לתוך העתיד, יש צורך ביותר מזה - עוד פלאשבקים שיגשרו על פערים. משבר הילודה החזיק בעונה הראשונה כהסבר מספיק טוב, אבל הוא הסבר רק להיסטריה הכללית, לא להתנהגות האנושית. המרחק בין סרינה ופרד של לפני המהפכה וסרינה ופרד שאחריה כל כך גדול, שנדרש כאן גישור כלשהו. כרגע, נדמה ש"שפחה" מסתמכת יותר מדי על הרלוונטיות התרבותית שלה והרגע בהיסטוריה בו היא שוחררה, ועכשיו הגיע זמנה להוכיח שהיא יצירה שעומדת בפני עצמה. היא רלוונטית, היא נראית מעולה והיא עשויה מצוין, אבל ממש כמו "משחקי הכס", נדמה שהיא לא הולכת להגיד לנו שום דבר שלא ידענו לפניה, וזה בדיוק מה שמפריד בין טלוויזיה טובה לטלוויזיה מצוינת.
"סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO