מאז הפרק הראשון של "שפחה" לא ראינו את ג'ון ככה. חסרת חיים, מנוונת, מאולפת ושבורה. אין צורך בכלל לקרוא לה ג'ון - אירועי הפרקים הקודמים הוציאו ממנה את הג'ון והשלימו את המהפך לשלפרד, בדיוק כפי שדודה לידיה והזוג ווטרפורד תמיד חלמו. רק שגם הם מגלים שלמרות האופי המרדני של ג'ון והעובדה שהיא לא מאמינה בדרך שלהם - אפילו הם מעדיפים אותה על פני שלפרד, וההפיכה שלה לשפחה במלוא מובן המילה מדאיגה אותם. זה ניכר פחות אצל המפקד פרד, ויותר אצל דודה לידיה וסרינה ג'וי. בכלל, "שפחה" מצטיינת בלכידת המורכבות של הדמויות הנשיות מהצד הלא נכון של המפה הפוליטית, והסכסוך התמידי שמתחולל בתוכן בין האמונה בדרך החיים שהן מקדשות לבין רגשות האמפתיה שצצים פה ושם, כשהן רואות כמה סבל הן מסבות לנשים שהן כולאות בעולם הסיוטי הזה. הן פנאטיות, אבל לא נטולות אנושיות. לכל הפחות, הן מזהות שמשהו עובר על שלפרד, גם אם הן לא מוכנות לנקוט בצעדים יוצאי דופן לרומם את מצב רוחה. במהלך חכם מאוד, גם המחשבות של ג'ון, שלרוב מלוות את הפרקים בקולה, נעדרות מהפרק הזה כדי להדגיש את המצב הנפשי המנותק שלה.
בינתיים, סרינה ג'וי היא סיר לחץ שממשיך לרתוח, וסביר שמתישהו במהלך העונות היא תמרוד כנגד המשטר של גלעד או לכל הפחות - נגד בעלה. באופן כלשהו, יהיה לה חלק במהפכה. כבר עכשיו היא מגיעה למצב בו היא מקנאה בשפחה שלה - על תשומת הלב שהיא מקבלת מניק. למרות שמעמדה של שלפרד ברפובליקה החדשה נחות מזה של סרינה, גם היא כלואה ונטולת אופציות. בעלה מתעלם ממנה לחלוטין וכבר ראינו בפרקים הקודמים מה קורה לאשת מפקד שבוגדת - היא נשלחת להירקב במושבות.
אפרופו המושבות, נדמה שהן שם רק כדי להשאיר את אמילי וג'נין בתמונה. הסיפורים שמתרחשים שם עדיין לא מצדיקים את זמן המסך, ובעיקר מספקים הצצה אינפורמטיבית לחיים הקשים שם. ג'נין, מטורללת כתמיד ואופטימית מתמיד, בטוחה שהעובדה שהיא לא מתה אחרי הקפיצה מהגשר היא סימן שאלוהים קיים ומשגיח עליה מלמעלה. הוויכוח בינה ובין אמילי על קיומו של אלוהים הוא ייצוג מצמצם ופשטני של הבסיס של העימות האתאיסטי-דתי - האם עדיף להסתכל למציאות בעיניים או לייפות אותה דרך אמונה? ג'נין יוזמת חתונה בין שתי נשים במושבות, שמתאהבות ומוצאות נחמה אחת בשנייה גם בסיטואציה האיומה הזאת, כשאחת מהן קרובה למוות מאי פעם. הרבנית שמשיאה אותן אומרת לג'נין שלאלוהים לא משנה שהן לא יהודיות. אמנם מדובר - שוב - במסר פשטני, אבל "שפחה" רוצה להזכיר לנו כאן שהדתות מכילות גם ערכים יפים בבסיסן - של אהבה, שוויון וקבלה, ומה שעושים איתן תלוי באינטרפרטציה של מי שמובילים את הקהילות הדתיות. אולי כדאי שמתנגדי מצעד הגאווה בירושלים יצפו בפרק הזה.
למרות שסרינה בטוחה שפרד מתעלם ממנה, אנחנו מגלים שהוא דווקא מקשיב לחששות שלה, וגם נוקט באמצעים. הקשר שנרקם בין ניק לג'ון מדאיג את סרינה, וכתוצאה מכך גם את פרד, בעיקר כי הוא יודע שישנה סבירות גבוהה מאוד שהתינוק או התינוקת שג'ון מגדלת בבטנה בכלל לא שייכים לו, וככל הנראה הוא חושש ממחטף של האב הביולוגי. בתחילה הוא מציע את הפתרון הפשוט ביותר - קידום עבור ניק שישלח אותו לעיר אחרת. כשהתוכנית הזו לא צולחת, הוא רוקם מזימה של גאון מרושע, שדי מפתיע שעדיין לא ראינו בגלעד - חתונה המונית של גברים צעירים ממעמד נמוך עם נערות שרק הגיעו לגיל הפוריות. אתה נהג מוצלח? קח כלה ילדה.
אם התגעגעתם לסצנות האונס הופכות הקרביים של העונה הראשונה, רק צפו בסרינה ג'וי מסבירה לילדה בת 13 איך סקס יכול לקרב אותה לבעלה החדש, שהיא פגשה לראשונה באותו היום.
אבל הסיפור המרכזי של הפרק הוא ללא ספק הדימום העקשן של ג'ון/שלפרד. "שפחה" שוב נצמדת לאמצעים סימבוליים שטחיים אך אפקטיביים, וכתם הדם שהולך וגדל ככל שעובר הזמן מסמן את המוות והחיים בו זמנית. כשהוא מופיע לראשונה, ג'ון מתעלמת ממנו. הוא הולך וגדל עד שהיא ממש טובלת באמבטיה של דם. גם אז - היא לא אומרת כלום. היא נותנת לתינוק, ולעצמה, לגסוס ולהעלם. השתיקה שלה היא לא מרד נגד בני הזוג ווטרפורד, היא ויתור מוחלט. אבל ג'ון מגלה שהדם שנשפך ממנה הוא לא סימן למוות, כפי שחשבה, אלא סימן לחיים. זהו מעין מסר שהעובר שבבטנה מנסה להעביר לה - להזכיר לה שהיא עדיין שם, שעדיין יש על מה להילחם, ושהיא חייבת להמשיך להיאבק למען חיים טובים יותר עבור עצמה וגם עבורו. מדהים כמה מסרים אפשר להעביר כשאתה עדיין בגודל של פפאיה.
נפצח באזהרת ספוילר מחמירה: אם אתם מזוכיסטים מהסוג שנוהג לקרוא ביקורות לפני צפייה - המשך הקריאה היא על אחריותכם בלבד, אבל דעו שמדובר בפרק עם סיום מפתיע וספוילרי במיוחד.
*
עד כה, "שפחה" בירכה אותנו לא רק במזג אוויר נחמד, אלא גם בהתרחשויות ללא הפסקה. הסיבה להצלחת הסדרה היא לא רק העיסוק שלה בעתיד מדומיין שפוגע בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, ולכן מצליח לזעזע קהל רחב (ומערבי, כמובן), אלא הקצב שלה. בגלעד תמיד קורה משהו, ובכל פרק ישנה לפחות התרחשות אחת או סצנה אחת מרכזית שכולם מדברים עליה ביום למחרת.
מהבחינה הזאת, פרק 6 הביא איתו אכזבה ותחושה שעכשיו כשהסדרה חודשה לעונה שלישית' וככל הנראה תמשיך מעבר לכך - הקצב יהפוך איטי יותר. כל החששות האלה התבדו בסצנה האחרונה והנפלאה של הפרק, אבל עוד עליה - בהמשך.
אחרי ששרדה את הדימום המסיבי של הפרק הקודם, ג'ון חוזרת לעצמה ומתחילה לבנות מחדש את הקשרים עם בני הזוג ווטרפורד. הייתם מצפים שזה לא יהיה פשוט אחרי שהעזה לברוח, אבל ג'ון היא אישה חכמה ונחושה, והיא יודעת איך לגשת לכל אחד מהם. סרינה כמהה לתינוק וכל כך נדהמת מהיכולת של ג'ון לשאת אחד בתוכה, שהיא כמעט שוכחת כמה היא רתחה על הבריחה, ואפילו מפרגנת לג'ון הצצה במוניטור כשהשתיים הולכות לרופא לבדוק את מצב העובר. כשג'ון מעזה ומבקשת מסרינה לראות את האנה רק פעם אחת ולכמה דקות, בתקווה שהחום האימהי שלה יפשיר את לב הקרח, היא נתקלת שוב בגרסה הקשוחה של סרינה ומבינה שאמנם התינוק שבדרך מרכך אותה, אבל רק בכל הנוגע לו. לא מעבר.
כשהניסיון הזה נכשל, היא מנסה לפנות למפקד ווטרפורד ולקבל את סליחתו בדרך הכי פשוטה - באמצעות סקס. הנשים במשק הבית בגלעד מחולקות לא רק לפי מעמדות, אלא לפי צרכים גבריים. כלומר, מה שנחשב לצרכים גבריים בחברה פטריארכלית - האחת דואגת לנהל את משק הבית ולהשתתף באירועים חברתיים, אחרת מבשלת ומנקה והשלישית אמונה על שיכפול הגנים והבאת ילדים לעולם. אבל על פי התפיסה הפטריארכלית המודרנית, גברים זקוקים גם לאובייקט מיני, ובעולם בו פורנו הוא אסור ובתי זונות הם נדירים וחשאיים יותר מבעולם שלנו, השפחה הופכת באופן טבעי להיות זו שמצופה ממנה למלא את התפקיד הזה. אנחנו יכולים אולי להניח שפה ושם ישנו זוג של מפקד ואשתו שאצלם העניינים ממש לוהטים במיטה, אבל אם ניקח בחשבון שמדובר בדתיים פנאטיים, הסיכוי שהם אוחזים בתסביך מדונה-זונה די גבוה. על כן, האישה שלהם נדחקת לצד בכל הקשור לסקס והופכת, ליטרלי, לקדושה מעונה. השפחה, לעומת זאת, היא רכוש. אפילו קוראים לה של-פרד - סוג של רשות ממוסדת בלתי מדוברת לשכב איתה גם מעבר לטקס שאמור להפרות אותה. ג'ון יודעת בדיוק איך לפלרטט עם המפקד ולהביא אותו למצב בו החרמנות תגבור על הכעס, אבל יש לה נשק סודי - היא משתמשת בהריון כדי למנוע ממנו לשכב איתה. זהו כוח נוסף שמביא איתו ההריון. לא רק שנוהגים בה בכפפות של משי כי דואגים לבריאות העובר, מדובר בתשעה חודשים בהם היא לא חווה את האונס השיטתי שעברה שנים. היא עדיין שבויה, אבל לפחות מדבר אחד היא חופשייה.
הפרק נוגע גם מעט בעבר של סרינה כדוברת למען "פמיניזם ביתי", כפי שהיא קוראת לו, והחזרה של הנשים למטרתן הביולוגית, ובכלה החדשה הצעירה והאדוקה של ניק, שמאיימת בעקיפין שתלשין עליו שהוא בכלל גיי אם הוא לא ישכב איתה. שני אלה קווי עלילה מעניינים שלא ממש מקבלים תשומת לב ראויה בפרק ובתקווה יתפתחו בהמשך. סרינה היא דמות מעניינת שיכולה להניע את העלילה, ועד כה יוצרי הסדרה בחרו לקמץ בהצצות לאישה שהייתה לפני המהפכה ולאופן שבו זה השפיע על מי שהיא היום.
אבל אז מגיעה הסצנה שסוגרת את הפרק וכאמור, מצילה אותו. המפקד ווטרפורד מציג בפני הקהילה את מרכז האדום החדש, כשהשפחות חוזות בטקס בעמידה מאחורי זכוכית, עד ששלגלן, שותפתה של שלפרד לקניות, רצה לתוך הבניין עם פצצה שמחוברת לגופה ומבצעת פיגוע, כנראה רק אחד מני רבים. למי שלא זוכר, שלגלן הנוכחית, שהחליפה את אמילי לאחר שנשלחה למושבות, דווקא הייתה מרוצה מרפובליקת גלעד. לא כי היא מאמינה אדוקה, אלא בגלל שבחיים שלפני היא עבדה בזנות. החיים בבית, בהם היא נאנסת רק על ידי אדם אחד, טובים יותר מהחיים שהיו לה כשנאנסה על ידי שלל לקוחות וחיה ברחוב. אחרי שהיא משתתפת במרד כנגד הסקילה של ג'נין וכעונש חותכים את לשונה, היא ככל הנראה שינתה את דעתה והצטרפה למחתרת. יש לנו עוד כברת דרך לעבור עם "שפחה", ולכן סביר להניח שרפובליקת גלעד לא תיפול בקרוב, אבל אקטים של פיגועי התאבדות נגדה הם רק הגיוניים, ועכשיו מסקרן יותר מתמיד לראות מה יקרה בפרק הבא, כי הסיפור הוא כבר לא סיפור הבריחה האישי של ג'ון, אלא תחילת המסע לעבר השחרור של כל מי שמוחזקת או מוחזק כבני ערובה בעולם החדש.
"סיפורה של שפחה" משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO