"הוא מייצג את הרעיון שהכל יכול לקרות, בגלל זה קניה אוהב אותו". כך תיארה בראיון קים קרדשיאן את חיבתו של קניה ווסט לדונלד טראמפ, במשפט שבוודאי נוסח מראש בהתייעצות עם יועצי תקשורת. קשה לערער על המשפט הזה, הרי עצם הרעיון שטראמפ ייבחר לנשיאות, הפך תוך כמה שנים בלבד מפאנץ׳ ליין למציאות. רק שבניגוד לקניה ווסט, רבים מאנשי תעשיית הבידור האמריקאית קוראים את זה בטון אחר לגמרי. יותר בכיוון של: "הולי שיט, הכל יכול לקרות". איזה פחד.
הטלוויזיה האמריקאית, ממש לא במפתיע, הגיבה די במהרה לבחירה הזאת. "הטובות לקרב" היא אחד הייצוגים הטובים ביותר של אווירת חוסר השפיות והפילוג העמוק שחל בחברה האמריקאית שאחרי הבחירות האחרונות, בעוד סדרות לא עלילתיות מנסות לאחות את הקרע - כמו "אני אוהבת אותך, אמריקה" של שרה סילברמן, או "טאץ' עליז לסטרייט שיעיז", שחזרה בדיוק בזמן כדי להזכיר לנו שאנשים טובים אפשר למצוא בכל מקום, ויש להתנחם בהם כשהעולם מפחיד.
אבל אי אפשר להאשים רק את טראמפ בפרנויה של הוליווד. חברו לזה את metoo# ואת הזעם הנשי שמתפרץ על המסך ולכל עבר. והנשים לא לבד - יש בהוליווד גם דור חדש של גברים - צעירים יותר, לא בהכרח סטרייטים או לבנים, והם זועמים לא פחות. הפחד מטראמפ והכעס על הדור הגברי הישן נמצאים בכל מקום בטלוויזיה של היום - ב"ברוד סיטי", "ג׳יין הבתולה", "דיאטלנד", "לא בטוחה", "דברים טובים", "קוד שרוף", "יאנגר", העונה השנייה (והנפלאה!) של "GLOW", הסדרה החדשה של סשה ברון כהן שתעלה הערב ב-yes וכמעט כל ספיישל סטנדאפ בנטפליקס. אבל "סיפורה של שפחה", למרות שהיא מבוססת על ספר שנכתב שלושה עשורים לפני הרגע ההיסטורי הטעון בו אנחנו נמצאים, היא הייצוג ההוליוודי הבולט ביותר לחרדות של הפמיניזם המודרני. ככזו, היא נושאת על גבה הרבה אחריות.
תפקידה של הטלוויזיה העלילתית הוא לא להניע לפעולה, התפקיד שלה הוא לבדר. את זה, "שפחה" עושה מצוין. הבעיה היא, שבתור סדרה שמתיימרת ללחוץ על נקודות שכואבות לחברה המערבית כרגע, היא לא רק שלא מניעה לפעולה - היא משתקת. מפחד. לא חייבים להיות נשים כדי לחוות את "שפחה" כסדרת אימה. אם תקלפו את הפרטים הספציפיים של העלילה, תגלו שמתחתיה יושב פחד שהוא לב הסכסוך השמרני-ליברלי. בכל פעם שאחד מהצדדים מצליח להשיג את מטרותיו ולחולל מיני-מהפכה, מיד צץ הפחד מתגובה נגדית חריפה של הצד השני.
לסדרות שהוזכרו לעיל, שלמעט שתיים כולן מתרחשות בעשור הנוכחי, דווקא יש את הערך המוסף של הוראות הפעלה. מכיוון שהן מחוברות יותר למציאות העכשווית, הן נותנות תמונה לא רק של איך מתמודדים עם הטירוף של העידן המשונה הזה, אלא מה עושים הלאה. גם הפמיניסטית הכועסת ביותר תוכל בוודאי להודות שמצב הנשים בעולם המערבי כרגע טוב בהרבה מאשר זה של הנשים ברפובליקת גלעד, והאימה, שלא לומר ההשוואה בין התקופה שלנו לבין מה שנראה בסדרה, רק משתקת.
זה קורה מכיוון ש"שפחה", בוודאי בעונתה השנייה, משתמשת בעיקר במניפולציות רגשיות על הצופים, ולא מספקת דיון מעמיק אמיתי. אם ניקח את הסדרה כתחזית מפחידה עבור החברה המערבית, כי כאמור - הכל יכול לקרות - איפה הכלים להימנע מכך? לאן נעלמו הפלאשבקים שמראים לנו את המאבקים שבדרך? אלה שאמורים ללמד אותנו איך לא להגיע למצב כזה? ואיפה המחשבה על הנשים שחיות בעולם הזה כבר עכשיו? האם נולדה סדרה יותר מערב-צנטרית ממנה?
אז כן, אפשר ורצוי לבקר את החשיבה של נשות המערב שהסדרה היא בעצם עליהן (בפרק האחרון של "יאנגר" קרצו לכך באופן מושלם), בעוד בעולם ישנם משטרים לא כל כך שונים מגלעד שבאמת ובתמים מתקיימים. ובכל זאת, היא מצליחה להדהד פחדים גם של מי שיודעת שחייה טובים בהרבה מאלה של ג'ון וכנראה שימשיכו להיות. איך "שפחה" עושה את זה? היא נוגעת בחרדות הנשיות הכי עמוקות - הפחד שייקחו מהן את הבעלות על הגוף שלהן, על ההשכלה שלהן, על החיים שלהן, על המשפחה שלהן, והיא עושה את זה דרך טראומה שדווקא כן קיימת בעולם המערבי - אונס.
האונס בסיפורה של שפחה, שהוא מכאני/מנותק ולא מכיל עימות פיזי קשה במיוחד, מזכיר את החוויה הנפוצה של דייט רייפ או התעללות מינית על ידי אדם קרוב, והחיטוט הזה בטראומה הנשית מכניס את כל מי שצופה לסוג של כאבי הזדהות. האם מישהי מאיתנו חושבת שסביר שבעתיד המדינה שלה תגיע למצב בו יענישו אותה על רומן לסבי בהסרת הדגדגן? לא באמת, אבל איזה מפחיד אם זה יקרה? וכשהסדרה מכילה קטעים שמהדהדים זכרונות אישיים שלנו - מי מאיתנו שנאנסו - הרבה יותר קל לעורר בנו פחד, גם אם הוא לא רציונלי.
הכל ב"שפחה" ברור - מי הרע ומי הטוב, מהם הערכים שיקדמו אותנו כחברה ומהם אלה שיובילו אותנו לאבדון. אם היא מטאפורה לחרדות של נשים בעולם המערבי, היא עושה את זה באופן ישיר ופשטני מדי. לא ידוע לי על טקסט שקשר, למשל, את יעדי ההנקה הארציים שפורסמו החודש ל"סיפורה של שפחה", אבל זה נשמע כמו מהלך די מתבקש, ושוב - קל מדי. הנה טיפ טוב ליצירה בכלל - אם את הסאבטקסט שלה אפשר לנסח במשפט אחד, היא תתחיל לשעמם בשלב מסוים.
יש לנו נטייה לחשוב שסדרות טובות צריכות לכלול סבל ואלימות, ושמוות הוא תו תקן לאיכות. אבל "סיפורה של שפחה" היא רק עוד בריחה מהמציאות, ולא נותנת שום מענה על איך להתמודד עם המלחמות האידיאולוגיות שמקשות כל כך על העולם המערבי כרגע. היא לא שואלת שאלות מוסריות מורכבות, אלא נותנת תשובות לסוגיות מוסריות פשוטות. האם היא עושה זאת עם משחק מעולה וצילום יפהפה? בטח. אבל מי שרוצה אתגר מחשבתי אמיתי בנוגע לעתיד שלה כאישה בעולם הזה, עם דילמות קשות לא פחות אבל רלוונטיות הרבה יותר - מוטב שתעבור ל"דיאטלנד".