לאחרונה כולם מדברים על זה שהטלוויזיה - בין אם על המסך הגדול שתקוע בסלון או מה שאנחנו צורכים בשירותי הסטרימינג - הפכה לכלי אסקפיסטי מוחלט. הרייטינג של מהדורות החדשות הולך ויורד, סרטים דוקומנטריים הם עניין של מעטי מעט ו"המירוץ לדראג של רופול" זוכה בעוד ועוד פרסים. בקיצור, היכולת שלנו להכיל את המציאות הולכת ופוחתת וכל מה שאנחנו מבקשים זה איזה כדור שיגרום לנו לפנטז על מפלצות מעולם מקביל או דרקונים יורקי אש. בשונה מכל הנאמר לעיל, העונה השמינית של "מחוברים" (ג'-ה', 20:15, HOT3 ו-HOT VOD) היא יותר כמו הגרסה העברית ל"דור הפרוזאק" מאשר תכנית בידור. כולנו אבודים, כולנו עצובים, אף אחד מאיתנו לא חי את החיים שהוא באמת רוצה ואסור לשכוח את אלה שכל כך רצו לחיות וכבר לא איתנו - וזה הכי עצוב.
השבוע השישי של ארקדי דוכין
השבוע של ארקדי וסימה כולו בסימן הימנעות. אצל ארקדי האושר האמיתי מסתתר בסירים, ובעיקר במה שאין בהם - פחמימות וסוכרים. הרבה לפני סודות הדיאטה של ליהיא גרינר, היה זה דוכין ששיתף מדינה שלמה במאבק שלו במשקל ואף הגדיר את עצמו כ"נרקומן" של אוכל. אז השבוע החל תהליך הגמילה הקשה שלו, ולצערו של ארקדי אין אפילו אדולן באזור. דוכין לוקח איתו לכל מקום משקל מזון קטן וקופסאות אוכל ממוספרות משל היה ילד שרק עלה ארצה ולא גבר במשבר אמצע החיים.
סימה של ארקדי קיבלה עוד זמן מסך השבוע, אפילו זמן סולו, שמראה רק את הצרות שלה. ציניקנים גמורים (כדוגמתי, למשל) תמיד חושדים באנשים שמקפידים להציג חיוביות יתרה. "זה בטוח מזויף", "מאחורי הגב הם מטנפים בדיוק כמונו" והמחשבה האהובה מכולם - "הם פשוט לא מחוברים לעצמם מספיק". ואז כששומעים את הסיפור המשפחתי קורע הלב של סימה מקבלים קצת פרופורציות. מסתבר שאמה של סימה, נורית ז"ל, סבלה ממחלת כליות נדירה אותה היא "הורישה" לבני משפחה רבים, בהם גם אחותה של סימה - מיכל ז"ל. המאבק לחיים של סימה הוא כל כך מוחשי, עד שהאושר שלה באמת נובע מכל רגע של בריאות תקינה (ואולי מאיר קצת את הקשר הסמי-טיפולי עם ארקדי), ברגע שסימה מגלה כי אחותה אסנת עברה השתלת כליה בהצלחה היא אומרת "יש לי חרדות משמחה" ואולי מעניקה את התמה לעונה כולה.
השבוע השישי של רינת גבאי
אחרי שבועות של קרקס ותחפושות, גם רינת ודורון מרצינים לקראת הישורת האחרונה - ובמקרה שלהם זה אומר לחזור הביתה. הצופים המבוגרים, נניח בני ה-30 ומעלה, עוד זוכרים את ילדת הפלא רינת גבאי, זאת שהשתתפה בתכנית "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי, שרה בפני אנשים חשובים ברחבי העולם וכמעט הפכה לכוכבת הפופ-אופרה הראשונה של ישראל. אבל המציאות של רינת מורכבת מצעירים, צעירים מאוד. לא רק הבנות המתבגרות שלה, חושבות שאמא שלהן ממש לא מבינה עניין ולא מתרשמות מזה שילדים בני 5 מתעלפים בכל פעם שהיא עוברת בסביבה, גם הקהל ששומע ברדיו את קרן פלס ומירי מסיקה לא סופר אותה. לפחות על פי דורון.
אומרים שבני הזוג שאנחנו בוחרים לעצמנו הם השתקפות של היחסים שלנו עם הורינו. אז אחרי שביקרנו אצל משפחת גבאי בעיר הנפלאה לוד, הבנו שדורון הוא ההיפך הגמור מאבא של רינת. אבא גבאי כל כך האמין בבת שלו עד שהחליט לסגור את האיטליז המשפחתי (לייק מטל גלבוע) כדי להסיע אותה מאודישן לאודישן ומאולפן לאולפן. אחרי תמיכה כזאת מבית, ברור יותר למה רינת מפורקת מכך שדורון אפילו לא מעוניין שהיא תוציא איזה סינגל בשביל הנשמה. יש קונפליקטים שגדולים אפילו עלינו. כשרינת אומרת לדורון שהיא רוצה להוציא את האלבום הזה "דקה לפני שהחצוצרות שלה מזדקנות" - זה אמיתי, חשוף ונשמע כמו שורה מהלהיט למבוגרים שהיא עדיין לא הצליחה לכתוב.
השבוע השישי של קרול צבי ויינר
לחזור לפנימייה אצל סלב ישראלי זה הלחזור לגטו של עולם ההיפ-הופ האמריקאי. המקום הכי נמוך ופגיע שילד יכול לגדול בו, הופך לסימן לכך שבעצם הצלחת בטירוף כאדם בוגר. פעם קרול צבי (בלי הויינר) הייתה הבת של ה"משוגעת" שחשבה שכולם רדפו אחריה, וברחה למקום בטוח בפנימייה ירוקת עד בכפר סבא. אל כנס המחזור מגיעה קרול בעלת העסק, התל אביבית שמצטלמת לתכנית ריאליטי. כמה החיים שלה השתפרו? בערך מלאנתלאפים.
אבל החיים הם לא מה שהבטיחו לנו, זוכרים? קרול שכל כך זקוקה לחיזוקים - כי מי לא - מגיעה לכנס המחזור כשהיא יפה וזוהרת בדיוק כפי שמספרים לכל אישה בחודש שמיני, אבל השאיפה שלה להוכיח שהיא סיפור הצלחה קצת מתבדה (לפחות בראש שלה) כשהיא מגלה שכל הילדים העזובים הפכו להיות עורכי דין וכלכלנים פתאום להיות בעלים של בר נשמע הרבה פחות מרשים. ואם זה לא מספיק, אז מנהל הפנימייה, מי שהיא מחשיבה כאדם ששינה את חייה, הוא כבר איש מבוגר שלא באמת זוכר האם מדובר בקרול צבי או צבי כהן. רשמו בפניכם: זאת הסיבה שלעולם לא חוזרים לכנסי מחזור, לא משנה כמה אתם חושבים שהצלחתם בחיים.
השבוע השישי של אמיר פרישר גוטמן ז"ל
כשאמיר אומר למצלמה "רוי יזדקק לדבר הזה לעת צרה", הוא מדבר על האח/ות שהוא וינאי כל כך רצו להביא לו. כשאני ראיתי את הסצנה הזאת חשבתי על זה שאולי, ביום בו רוי יגדל קצת, הוא יחזור לפרקים האלה של "מחוברים" ויומן הוידיאו הזה של אבא אמיר יספק לו נחמה. השבוע של אמיר וינאי הציג שתי עלילות שונות זו מזו: הראשונה עסקה ברצון שלהם להרחיב את המשפחה והשנייה בחזרה אל ילדותו של ינאי + סיבוב רענון על תמונות לוהטות מקריירת הדוגמנות. המשותף לשתיהן? הנורמליות המקסימה של המשפחה הקטנה שלהם.
משפחה חד מינית היא באמת קונספט חדש, לפחות לנו, הפרובנציאלים הקטנים בישראל. אפילו ההומואים הכי מודעים פוליטית, אלה שלא מפספסים שום עצרת ומחזיקים בבית דגל גאווה גדול בשלוף, גדלו במשפחות הטרו-נורמטיביות עם אבא ואמא בקונסטלציה כזו או אחרת. ההצצה הכל כך חשופה הזאת למשפחת פרישר-גוטמן לא מוכיחה שגייז טובים מסטרייטים (או להיפך), היא רק מוכיחה שאין דבר כזה נורמלי יותר או פחות. משפחה היא משפחה, וזה ממש לא משנה איזה מגדר מאייש איזה תפקיד.
ושתי קטנות:
1. הביקור של ינאי בקיבוץ חושף שוב את הקונספט הנורא שנקרא "בתי ילדים", שעשרות אלפי ילדים ישראלים נאלצו לעבור במשך עשרות שנים. מי שרוצה לחזות במחדל של מדינה שלמה מוזמן לצפות בסצנה הזאת (או בסרט התיעודי "ילדי השמש") ולהבין איך יוצרים דור שלם של נכים רגשית.
2. רוי, אותו מגדיר אמיר כ"חנא רובינא קטן", עושה סצנות בדרך לגן כי הוא לא רוצה להיפרד מאבא. הוא אפילו מגדיל לעשות ואומר לו שיש לו "דברים" לומר לו. "איזה דברים?" שואל אמיר ורוי עונה "דברים שאני אוהב אותך". כאן בכיתי.
TVbee בפייסבוק