האורות כבו, השטיח האדום גולגל, הג'קט המנצנץ של רגב הוד כבר נכנס לכביסה והעונה השישית של "המירוץ למיליון" הגיעה לסופה. אוולין וטוהר קטפו את הניצחון המוצדק בהיסטוריה של התכנית בפרק ארוך שהסתיים בצורה הכי טובה שיכולנו להעלות על הדעת, אבל בדרך לשם עברנו כמה רגעים טלוויזיוניים מצ'עממים שהמשיכו את הקו היבשושי של הפרקים האחרונים.

הדרמה העיקרית בפרק הייתה כמובן הכמעט פרישה של דניאל ואליהו במשימת הברכה התאילנדית. ברגע של חוסר תשומת לב, הוחלט שאליהו יהיה זה שיצטרך לשאת את משקלו את דניאל ולהרים אותו, אלא שמסתבר, שהוא כבד מי כמה וכמה מאליהו. מרגע זה אליהו נשבר, פורץ בבכי, כמעט מתעלף ומפציר ש"אין סיכוי שהוא עושה את המשימה הזאת". השאלה המתבקשת היא כמובן, איך יכול להיות שהפרש המשקל בין השניים הללו, שהדבר היחיד שמבדיל ביניהם הוא צבע העיניים, כל כך משמעותי.

אנצל את ההזדמנות להתוודות שרק בפרק הקודם בערך הצלחתי לקלוט מי הוא דניאל ומי אליהו, וכמו שאתם בוודאי יכולים להביא יצא לי לראות פרק, שניים או ארבעים בעונה הזאת. אליהו ודניאל הם פחות או יותר אותו בן אדם – הם שריריים, הם יפים והם מה שנהוג לכנות התותחים הישראליים הטיפוסיים: אלה ששירתו בקרבי ואז טסו לדרום אמריקה, הצטלמו כשהם יוצאים מ"פרינגלס" בסלאר דה אויוני בבוליביה ואלה שעושים פק"ל קפה כל שבת במעיין. ולמרות זאת, לא יכולתי שלא לבכות יחד עם אליהו, שהדמעות שלו התערבבו באגלי הזיעה והפכו אותו לנוצץ ושברירי, ולחבק אותו חיבוק וירטואלי שינסה לחפות על אכילת הראש הבלתי פוסקת של דניאל שהפציר בו לסיים את המשימה.

במקביל הזוגות האחרים התקדמו למשימת הטאבלטים, שתיזכר לדיראון עולם בתור התוכן השיווקי האחרון של העונה, וברוך שפטרנו. לא מעט כבר נאמר על המיצים הממותגים שהמתמודדים שתו באלגנטיות לאורך המירוץ, הסוכריות ששימשו להם כארוחת צהריים לגיטימית ולא נשכח כמובן את מערכת "מובילאיי" שהפציעה במוניות בג'מייקה פתאום. התעלתה על כולן המילה "פרטנר", שהביטוי היחיד שעבר אותה במספר האזכורים העונה היה רק "מה נשמע".

בזמן שניסו לשכנע תיירים לאכול מיני פינוקים מקומיים כמו עקרבים צלויים או סלט מקקים, טוהר ואוולין הצליחו לזהות, ובחוכמה, את המכנה המשותף הרחב ביותר שעזר להם לצלוח את המשימה: הרצון להתפרסם. לא משנה מי אתה או מאיזו יבשת, הרצון לזכות בכמה דקות של תהילה טלוויזיונית יכול לגרום לך לעשות דברים משפילים במיוחד, כולל לאכול נחש על שיפוד, להקיא אותו ואז להתנצל על זה, לחזור לאכול ולנגב את הפה עם חיוך. אגב, שמתם לב לכך שאוולין ידעה לתאר את המרקם של ראש הנחש מבלי שהיא נגעה בו בעצמה? ובכן, הבחורה הזאת כבר הוכיחה כמה וכמה פעמים במהלך המירוץ שהטעם שלה במזון מפוקפק (ע"ע משימת האוכל הרוסי) ועל כן - כאן חשדתי.

רגב והלן לעומת זאת נקטו בטקטיקות קצת פחות בטוחות, כמו לעשות ניים דרופינג לקבוצות כדורגל בניסיון לפתח סמול טוק עם התיירים או להפציר בעוברים והשבים שהתחרות היא על מיליון דולר, בייבי במקום על מיליון שקל, נשמה. כבר בשלב הזה קיבלנו רמז מטרים להפסד הצורב שלהם, שגם התושייה האינסופית של הלן, הוונדר וומן שגל גדות צריכה לקחת ממנה השראה, לא הצליחה למנוע.

אחרי שדניאל ואליהו התעשתו והצליחו לחזור לעניינים, הגענו למשימת הגמר, שבאופן מסורתי הפגישה את המתמודדים עם הפחד הגדול ביותר שלהם, זווית צילום לא מחמיאה במצלמת הקסדה. מכאן ואילך המירוץ התנהל כמו בכל אחד מארבעים הפרקים האחרונים: רגב הפגין רפיסות, דניאל ואליהו שחצנות ואילו אוולין וטוהר הוכיחו שוב למה הניצחון היה בכיס שלהם מהרגע הראשון. זה לא הכוח הפיזי שגרם להם להצטיין וגם לא המזל שבהכרח האיר להם פנים, אלא הזוגיות החזקה, זו שכנראה גם החזיקה אותם בטרגדיה הבלתי נתפסת שחוו וזו שגם הביאה אותם ראשונים לנקודת הסיום, 7,000 קילומטר משם.

אז אחרי משימת השירים המקושקשת, קיבלנו נקודת סיום צודקת מאין כמותה. הניצחון של אוולין וטוהר הוא לחלוטין בזכות ולא בחסד, אבל בואו נהיה רגע פוליטיקלי קורקט ונאמר שגם לזוגות שהגיעו אחריהם מגיע שאפו ענק וגם חופשה זוגית מפנקת, אבל בארץ.

אז אחרי שבכינו והתרגשנו, הגיע הזמן לסכם עונה ארוכה מדי שהחלה אי שם בערוץ 2 הי"ד, עם דמויות זכירות בחלקן ובלתי נסבלות בחלקן האחר. היה מותח, היה מצחיק, היה מהנה ומתיש לפרקים. תודה לג'סיקה ואסף, הזוג הכי פחות מתאים בהיסטוריה של התכנית, לנמרוד ויונתן החנונים אהובי ליבי, לפקחיות ולכל מי שעשה את העונה הזאת. ניפגש בקמפיין הבא של האחים ברזני!