מחאת יוצאי אתיופיה לא זכתה אפילו ליממה של סימפטיה ציבורית גורפת. התגובה הזועמת למותו המיותר של סלמון טקה הולידה כמה מקרי קיצון פראיים ואלימים, שהפכו - בזכות שיתוף פעולה לא מתוכנן בין תקשורת חובבת סנסציות לצייצנים אינטרסנטיים - מאירועי שוליים למופע המרכזי. די היה בכך כדי להוציא לדרך את הקמפיין הספונטני "האתיופים איבדו אותי". ככה לא משיגים את אהדת הקהל, דיווחו הרשתות החברתיות מלב הפקקים (לא בלי צדק), ותהו למה צריך להתעלל באזרחים חפים מפשע. האירוניה תזמנה שלוש שעות בנתיבי איילון.

ההבדל המהותי בין מחאת יוצאי אתיופיה למחאות הבולטות האחרות שנזעקו כאן בשנים האחרונות - הנשים, הלהטב"קים והנכים - הוא שהיא זרה לרוב אזרחי ישראל בדיוק כמו נושאי הדגל שלה, ששילובם בחברה איטי ומתסכל. אנחנו יכולים להזדהות עם עוגמת נפשו של הומו שהמדינה מונעת ממנו להתחתן או להיות אבא מפני שאנחנו יודעים מה זה להתחתן ולהביא ילדים; נשים הן בנות זוגנו, אימהותינו ואחיותינו, והקשיים שניצבים בדרכן קרובים לחיינו ולפעמים אפילו משליכים עליהם; וכלפי נכה, שמגבלותיו ניכרות לעין, אי אפשר שלא לגלות חמלה.

מצוקת הקהילה האתיופית, לעומת זאת, רחוקה מאיתנו כמו אדיס אבבה מתל אביב. רובנו לא חווינו מעולם אלימות של שוטרים, ודאי שלא בנסיבות יומיומיות. "שיטור יתר" עבורנו הוא מונח מלימודי קרימינולוגיה או התבטאות שנויה במחלוקת של המפכ"ל הקודם. זו הסיבה שרבים מהישראלים הביטו ביום רביעי במפגינים מבעד למסכי הטלוויזיה (או מבעד לשמשה הקדמית של האוטו) ותהו: מה הם רוצים? למה הם לא מחכים לסיום החקירה של מח"ש? ולמה הם כל כך אלימים?

בשביל להבין את זעם המפגינים לא צריך לחכות למח"ש. בשביל להבין אותם לא צריך לדעת איך נהרג סלמון טקה, אלא איך חי צעיר אתיופי. צריך להבין, למשל, מה זה "שיטור יתר".

***

שחוֺרות, סרט תיעודי מעולה ששודר בדיוק לפני שנה בכאן 11 (וזמין לצפייה ביוטיוב), מספק שורה של תשובות לשאלה הזו - דוגמאות המובאות מפיהן של קרבנות שיטור היתר.

שיטור יתר זה כשכל ירידה אקראית מהבית היא פוטנציאל להיתקלות בשוטרים חשדנים וקצרי רוח שמתחילה בהצגת תעודת זהות ומסתיימת במעצר. שיטור יתר זה כשכל התחצפות הופכת לתיק פלילי. שיטור יתר זה כששוטרים נכנסים אליך הביתה, עוצרים אותך בלי להציג צו, מבינים באיחור שהגיעו לכתובת הלא נכונה - ועוצרים אותך בכל זאת, בעוון תקיפת שוטר.

שיטור יתר, יותר מכל, הוא האובדן המוחלט של הסתמיות של חיי היומיום. רגעי הבטלה המשותפים שמאפיינים צעירים ללא הבדלי דת, גזע וסלולרי הם רגעים שונים בתכלית עבור נערים משני צדי המתרס הנתנייתי, למשל - לבנים ברמת פולג ושחורים בקריית נורדאו. עבור האחרונים זה לא מרחב מוגן, אלא כזה שעשוי להיפרץ בכל רגע על ידי שוטר שדורש תעודת זהות. אין התרועעות סתמית, אין שיחה בטלה. כל שלושה נערים העומדים בקרן רחוב הם התקהלות אסורה, כל ישיבה על ספסל היא עילה לעצירת ניידת. שלמה בייבי בייבי, קומיקאי ממוצא אתיופי, מתאר את החוויה הקולקטיבית הזאת במדויק בקטע מתוך הסדרה ארץ לבנה של ערוץ 8 (שגם הפרק הראשון שלה זמין לצפייה ביוטיוב): "שמתם לב שכל פעם שאתיופי מתראיין בטלוויזיה על אלימות משטרתית הוא מתחיל במשפט: 'ישבתי על ספסל, שתיתי בירה'?". כל אתיופי יודע על מה הוא מדבר.

***

ברגעים שבהם שחורות מציג את הצעירים שחורי העור ועוטי הקפוצ'ונים העומדים בחצרות בניינים, מתפרנסים מגניבות קטנות ומסחר בסמים וצופים בניידות החולפות על פניהם, זה נראה כמו גרסת המציאות הכעורה של הסמויה. ברגעים שבהם הצעירים הללו מספרים על ההתעמרות המשטרתית הסדרתית זה נראה כמו הקרקע הרעילה שהצמיחה את טרגדיית כשהם רואים אותנו (צפיית חובה בהקשר הנוכחי ובכלל). אבל הכל קורה כאן, ועכשיו, ובחיים האמיתיים.

שחורות של דני טנא, אסנת ניר וגור מגידו הוא רצף של שיחות מייאשות ומדכאות על חיים בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום. צעירים שעוד לא מלאו להם עשרים מדברים כאנשים מבוגרים שדחקו את חלומותיהם לטובת שאיפות ריאליות כמו עבודה מסודרת. גיוס לצה"ל - שלב כמעט אלמנטרי בהתבגרותו של כל צעיר ישראלי - הוא עבורם משאת נפש שרבים לא ישיגו.

משפחתו של סלמון טקה (צילום: החדשות)
משפחתו של סלמון טקה בהלוויתו, שנערכה השבוע|צילום: החדשות

אבל מדי פעם מבליח אור לתוך המציאות המדכדכת הזאת. האור הזה כמעט קורן מגיבור הסרט, טביבו דסטה, צעיר אתיופי שגילם פעמיים את תפקיד גיבור השכונה: פעם כעבריין ופעם כאסיר משוקם. דסטה, בחור כריזמטי ומרשים, מסתובב בקריית נורדאו ובבית הסוהר אופק כשהילה של תקווה אופפת אותו. אסירים צעירים תוהים "איך יצאת מזה?", נערים עם רישום פלילי נושאים אליו עיניים; אם הוא יצליח להתגייס, גם הם ינסו.

לכאורה, דסטה הוא חלומם הרטוב של כל מיני ליברטריאנים נטולי קונטקסט שמטיחים באתיופים שיפסיקו להאשים את המדינה וייקחו אחריות. לאסירים באופק הוא מספר איך החליט להשתתף בכל קורס שהציעו לו בכלא, איך למד להימנע מקטטות במועדונים ואיך נלחם במשך שלוש שנים כדי להתגייס לצה"ל. הוא הצעיר שלא "התבכיין" ולקח את גורלו בידיו.

אבל דסטה לא היה יכול לחלץ את עצמו לבדו. הדרך שלו היתה רצופה באנשים שהתעקשו להאמין בו, לפעמים בניגוד לאינסטינקט ולהיגיון: נהג המונית שדסטה היכה ודקר את בנו; הסוהרת והמורֶה בבית הכלא; הקצין הקרבי שלקח אותו תחת חסותו. דסטה מספר על השופטת שגזרה עליו עונש קל ואף התרתה בתביעה שלא לערער על העונש. "היא אמרה להם: 'תנו לילד הזדמנות'", הוא מספר, "ראיתי אותה כמו מלאך".

שחורות לא עוסק בהטחת האשמות. הוא כמעט נטול שיפוטיות כלפי גיבוריו הנוכחים והנעלמים גם יחד: שוטרים לא מופיעים בו ולא נותנים את הדין על טענות שיטור היתר; עבריינים צעירים אינם מעומתים עם מעשיהם, קלים כחמורים. מציאות החיים מוצגת כמות שהיא: מעיקה ומייאשת. אבל בשמיים הקודרים של הגטאות נפער גם אופק צר בדמויותיהם של הקצין-מנטור אשר סיום, המורה צביה קסה, מאמן הכדורגל אבי בוגלה ובעיקר דסטה - אנשים שהתעלו על המציאות וניצחו אותה.

כשהם רואים אותנו, נטפליקס (צילום: צילום מסך מתוך נטפליקס)
דוגמה מהדהדת לשיטור יותר - "כשהם רואים אותנו"|צילום: צילום מסך מתוך נטפליקס

אבל הם לא עשו זאת לבד. "בלי ההחלטה שלך לצאת לדרך כזאת אני לא חושב שהיינו יושבים פה היום", אומר סיום לדסטה, וזה משיב לו בבגרות מרשימה: "כל זה לא היה מגיע אם לא אנשים שבאמת עזרו והושיטו יד". הלקח ההומניסטי של דסטה צריך להדהד מעל קריאות הזעם בהפגנות כפי שהוא מהדהד מעל המציאות המדכדכת של שחורות: כשאדם נמצא בבור, זה לא משנה אם הוא הושלך לתוכו או נפל באשמתו; הדבר היחיד שחשוב הוא להושיט לו יד.