נפתלי בנט עומד לסיים בימים הקרובים קדנציה קצרת ומטושטשת חותם במשרד הביטחון. התפקיד שאליו נשא עיניים וסלוגנים יתמצה בחמישה חודשים שבהם הספיק בנט לאחוז בזנב מבצע חיסול מפקד הג'יהאד האיסלמי בעזה, ולנהל כמה עימותי זוטא עם הפלסטינים, ארגון "אנרכיסטים נגד גדרות" ורינה מצליח. אם בכל זאת נזכור משהו מכהונתו הרעשנית אך הדהויה של בנט, יהיה זה אולי באחד מהמעשים האחרונים שעליהם הכריז בשבוע שעבר: הענקת אות לחיילי צה"ל שנלחמו ברצועת הביטחון בלבנון. בכך אולי יבוא לסיומו מאבק ציבורי בן תשע שנים שמנהלים לוחמים מפורום "רצועת הביטחון - מלחמה ללא שם", ושנענה ב-2012 בתשובה שלילית ממשרד הביטחון, שנתמכה בהמלצת לשכת הרמטכ"ל בני גנץ (שלחם בעצמו בלבנון במשך שנים ארוכות) בטענה ש"ראוי לשמר את מתן האות למלחמות".
זה מאבק סמלי שבו צד אחד מבקש הכרה והוקרה, והשני מבקש להימנע מאינפלציה של אותות מערכה (ותהיו בטוחים שהצוות לבחינת הנושא כבר מתחיל להזיע מהמחשבה שייאלץ לעמוד מול בקשות דומות של חיילי צד"ל או של הלוחמים ברצועת עזה). אבל נדמה שבמקרה של לבנון סימל הסירוב הממסדי רב השנים חשש עמוק יותר - החשש מפני הכרה במחדל. הכרה בכך ששהות צה"ל ברצועת הביטחון היתה מלחמה תהיה גם הכרה בכך שזו היתה מלחמה שנוהלה ללא תכנית, ללא אסטרטגיה וללא שקיפות כלפי הציבור וכלפי הלוחמים.
כך או אחרת, למי שהיה שם - מתא"ל (מיל.) צ'יקו תמיר שחיבר את הספר "מלחמה ללא אות" ועד ישראל רוזנר ומתי פרידמן שיצרו את סדרת התעודה "מלחמה בלי שם" - אין בכלל ספק. תחלקו אות, אל תחלקו אות, תקראו לזה "לחימה", תקראו לזה "פעילות בט"ש". החיילים, המפקדים ומשפחות החללים יודעים את האמת, גם אם איש לא ינעץ על חזם את האות: זאת היתה מלחמה. ואיזו מלחמה שזאת היתה.
"מלחמה בלי שם", סדרת תעודה בת שלושה פרקים המשודרת מדי מוצ"ש בכאן 11 (שני הפרקים הראשונים כבר עלו לערוץ היוטיוב של התאגיד), היא ניסיון שאפתני ומרשים להעניק למלחמה האבודה (כפי שכינה אותה חיים הר זהב בספר בשם זה) את המקום הראוי לה במורשת הקרב הישראלית. זו אכן מלחמה שהלכה לאיבוד בין שלל המלחמות ההרואיות שניהלה המדינה, ובעיקר נכלאה בין שתי מלחמות לבנון "הרשמיות" כאחות חורגת, כאילו מי שהיה ברצועת הביטחון רק העביר את הזמן בין מלחמה למלחמה (או כפי שמכנים זאת בצה"ל היום, מב"מ - המערכה שבין המלחמות). בפרק הראשון אומר ניסים אסייג, ששירת בלבנון כמפקד סדנת רכב (ורק על כך שלא זנחו את תומכי הלחימה בלבנון מגיע ליוצרים אות הערכה), שאיש לא זוכר את אסון הספארי מ-1985 בו נהרגו תריסר מחייליו. לשאלה איך אפשר להסביר זאת הוא עונה: "זאת מלחמה שהתקבלה כמובן מאליו. כאילו בסדר, מלחמה. אז אנחנו בלבנון. כלום, עבר".
אבל השהות בלבנון לא היתה מערכה זניחה בין מלחמות מפוארות. זה לא היה מב"מ כמעט סטרילי עם הפגזות אוויריות ומבצעים סלקטיביים אלא שדה קרב עקוב מדם. ב-15 השנים שבהן שהה ברצועת הביטחון קבר צה"ל 559 חיילים; כמעט פי חמישה מאשר במלחמת לבנון השנייה ופי שמונה ממבצע "צוק איתן" (שבוגריו זכו לאות), לא רחוק ממספר הנופלים במלחמת לבנון הראשונה, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. זו חלקת חללים עצומה וחסרת תהילה שרחוקה מלהיות מובנת מאליה.
"מלחמה בלי שם" מסמנת את אסון צור הראשון, שאירע בנובמבר 1982, כאירוע המכונן של ההסתבכות הישראלית בלבנון. האסון, שבו נספו 91 בני אדם (מהם 76 ישראלים) בקריסת בניין הממשל הצבאי בעיר צור, יוחס על ידי ועדת הבדיקה הצה"לית בראשות האלוף מאיר זורע לתקלה של דליפת גז - זאת למרות שחקירה משולבת של מצ"ח ומשטרת ישראל מצאו שמדובר בפיגוע, בדיוק כפי שטען חיזבאללה. העיניים שהממסד ניסה לעצום בכל כוחו נפקחו כעבור שנה לקול קריסתו החוזרת של הבניין באסון צור השני. אולם במשך שנה מיאנה ישראל - שנכנסה ללבנון ב-1982 כדי להילחם בטרור הפלסטיני - להכיר באויב החדש והרצחני שירש אותו, ושעמד להקיז את דמה על אדמת לבנון במשך שני העשורים הבאים. צביקה בנדורי, שהיה מ"מ ראש האגף הערבי בשב"כ באותה תקופה, מכנה בסדרה את האסון הראשון "יום הקמת החיזבאללה".
***
יוצרי "מלחמה בלי שם" הפכו את האבנים הלבנוניות טוב הרבה יותר מכפי שעשו זאת חברי ועדת זורע בצור. הארכיון המפואר של רשות השידור (וגם זה של חיזבאללה, בעל כורחו) התגייס וניפק סרטונים מרתקים שבהם נראה למשל סמח"ט הצנחנים בוגי יעלון מסביר שכדי להתמצא בערב העדות הלבנוני "כל חייל צריך להיות בעצם פוליטיקאי". בקטע אחר מבטיח הרמטכ"ל משה לוי עוד ב-1985 ש"אנחנו מתפנים", וכמוהו ראש הממשלה רבין המכריז ש"אנחנו בדרך הביתה". חיילי צה"ל מסבירים כבר בתחילת שנות ה-80 ש"כשאני יושב כאן אני לא מגן על שלום הגליל", מפרשים את השהייה כ"מהלך של מהמר בקזינו" ופוסקים ש"אין לנו מה לעשות פה, אכלנו מספיק חרא". ייקח עוד שנים עד שמישהו יקשיב להם.
בקטעים אחרים מופיעים חיילים שלחמו בלבנון, פעם בצילומי ארכיון ופעם בראיונות עכשוויים, לחיצת יד עגומה בין הווה מפוכח לעבר מדמם. אסייג שאחרי אסון הספארי ב-1985 מסביר לכתב הטלוויזיה ש"לחזור לשגרה זאת לא הבעיה, רק האווירה כזאת מגעילה", וב-2020 מספר איך חזר לשגרה, או לפחות הצליח להירדם: עם בקבוקים של יין פטישים.
נראה ש"מלחמה בלי שם" מסרבת לשמש כיוניפי"ל הניטרלי של השיח הציבורי על לבנון. מטרת העל היא קיבוץ סיפורי הקרבות והמהלכים המדיניים והצבאיים לכדי כרונולוגיה סדורה וכינונם כמלחמה לכל דבר; להוציא את השהות ברצועת הביטחון מגדר "המובן מאליו". אבל האג'נדה הביקורתית של רוזנר (איש מערכת "המקור") ופרידמן (מחבר הספר "דלעת") לא מתאמצת להסתתר בסבך הלבנוני: הלחימה בלבנון מוצגת בה כשרשרת מסתבכת של טעויות, או כפי שכינה זאת רוזנר בכתבה ששודרה בכאן בסוף השבוע - "ריב גברים אידיוטי".
זה עולה מפתיחת הפרק הראשון עם ערעור יסודות אסון צור, וממשיך כמעט לכל אורכו: החיילים שהם הראשונים לזהות את חוסר התוחלת במעשיהם, הבטחות הנסיגה של רבין ומשה לוי מ-1985 שנספגות באירוניה מרירה, ואהוד ברק שמופיע על תקן מתריע בשער, האיש שחזה כבר ב-1985 את האסון המתגלגל. בסיום הפרק השני, שנחתם עם אסון המסוקים, מסביר צ'יקו תמיר - במשפט שנראה כמסכם את השהות הישראלית בלבנון כולה - ש"את החשבון התחלתי לעשות אחר כך, באותו רגע לא חשבתי על זה בכלל". את אותם הדברים מהדהד גם האלוף בדימוס משה קפלינסקי: "אם היית שואל אותי במעלה הדרך הייתי יודע להסביר בלהט גדול למה צריך להישאר שם. היום אני חושב שזאת היתה טעות".
ואולי זה השם שצריך לתת למלחמה שאין לה שם: מלחמת האיוולת.