מלאכתה של שרה נתניהו נעשית לרוב בידי אחרים. הבעל בנימין מבקש "הניחו לאשתי" (מעשה שהוא עצמו לעולם לא עושה; הוא דווקא מקפיד לדחוף אותה לכל פריים. לפחות נפטרנו מכתבות הליקוק המגונות שנערכו בחסות תיק 4000). הבן יאיר מזכיר שאמו היא צדקת גמורה. מירי רגב מגלגלת ומתגלגלת על השטיח האדום לפני הגברת. ניקול ראידמן ובני ציפר מדלגים בין אולפנים כדי לשורר על הנפש הטובה מבלפור. שרה לא צריכה לומר דבר - ולאור ההיכרות עם הטונים שבהם היא נוהגת לדבר, מוטב שכך.

אבל אמש החליטה הגברת נתניהו לדבר. זה קרה בשיחה בהפתעה (הפתעה עבורנו) לעופר חדד באולפן חדשות 12, בתנאים הנוחים לה (טלפונית, בשיחה ארוכה מעוטת הפרעות, בלי לדבר על נתן אשל). בהנחה שמטרת הראיון לא היתה הצהרה טריוויאלית נגד אלימות בגני ילדים (כאילו שיש מי שתומך באלימות הזאת), ונוכח הספקולציות על האופן שבו מתקבלות ההחלטות בבלפור, אפשר להעריך שזו עוד אינדיקציה לכך שפני הנתניהוז לבחירות רביעיות. בדיוק כפי שבנימין נתניהו (שעסוק כל היום בקורונה, על פי דיווחי המקורבים הנפעמים) הטריח עצמו למליאת הכנסת להצבעה טרומית על הצעת חוק חסרת סיכוי, רק כדי להתנגח ביאיר לפיד ואיימן עודה (ואף מילה על נפתלי בנט, כמובן, כדי שלא לקלקל את מצג השווא "השמאל נגד ביבי"), כך "הטריחה" עצמה רעייתו לצאת מאחורי המסך השחור ולקונן על עצמה בעצמה.

משלחת חיפוש

הראיון של שרה נתניהו היה חלק מתכנית ההעצמה של בלפור: לקחת כל התבטאות נגד המשפחה ולהגדיל בשקל תשעים (או כמה שעולה לקדם סרטון ממומן בפייסבוק). הפמליה המלכותית מלקטת שלטים, קטעי סרטונים וציוצים בשקדנות ובאובססיביות של מחלק בילוש. כל פרט עובר תהליך ניפוח שכולל בין השאר תגובה נרעשת על סף פאניקה, תלונה למשטרה בתנאים אקסקלוסיביים ותיוק תחת "איום". זו תגובה אמוציונלית נסערת של אנשים שבאמת חשים כנצורים בבסטיליה מעורערת שמלכתחילה לא נודעה ביציבותה הרגשית; אבל זה גם קמפיין בחירות מתוזמר שנועד לכפות בתודעת הבייס ניסיון שמאלני להדיח ראש ממשלה מכהן על מחאה עממית נגד ראש ממשלה מפשל.

אפשר להבין את שרה שבחרה להתראיין ואת מי שייעץ לה לעשות כן (תגידו שלום, אגב, ליועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, שבאורח פלא הצטרף ליועצי נתניהו למרות שלכאורה אין בחירות בתכנון). נראה היה שבידיה הקייס האולטימטיבי: ביזוי נשים, נושא שאמור להיות בקונצנזוס של הוקעה, ואם לא - אפשר להביך את השמאל, ובפרט את השמאל הפמיניסטי השנוא כל כך על צייצני בלפור. אם כל תלונה זוכה ברשת להאשטאג "מאמינה לך", למה שלא נאמין לשרה?

ובאמת, אפשר להאמין לשרה כשהיא טוענת שהיא מרגישה שעברה אלימות מינית כתוצאה מציוץ מכוער על אונס ומבלונים בצורת איברי מין. אפשר לתהות ולהעלות שאלות (למשל: מדוע צף דווקא עכשיו מן האוב ציוץ בן שנה וחצי?), אבל בוודאי שאפשר להאמין ולהבין את הפגיעה. אלא שדווקא שרה נתניהו היא זו שמתעקשת לקחת את האמפתיה ולהטביע אותה בשקרים. "אף אחד לא גינה את זה"? המונים גינו את זה, מימין ומשמאל. נתניהו עצמה סיפרה כי אישה שאיננה אשת ימין הגישה תלונה במשטרה על ההטרדה. אלו אותם מקרים נדירים שבהם אנשי שמאל, בהם מתעבי נתניהו מוכחים, מקבלים את עמדתם ומתייצבים לצידם (התנהלות שכמעט לעולם לא תמצאו לה תמונת ראי).

מחול של צביעות

את ה"אף אחד לא גינה את זה" יש לקלוט בשתי ידיים, להעמיס על הבליסטרה ולהטיח בחזרה אל בלפור. צריך להזכיר לגברת נתניהו, שמבקרת את שתיקת השמאל (שממילא לא קיימת) על ביזוי נשים, מה מתרחש סביבה. צריך להזכיר לה שבנה הבכור, גבר בן 29 שזוכה ליחס סלחני יותר מפעוט בגן ילדים ברמלה, לקח את רכב השרד למועדון חשפנות, סיפסר (בצחוק, ברור שבצחוק) באקסית, רמז בהזדמנות אחת שדנה ויס השיגה את משרתה דרך המיטה, ובהזדמנות אחרת - שצעירה אלמונית מנהלת רומן עם בני גנץ. צריך להזכיר לה (אם אפשר היה להעלות את שמו בשידור) שהמקורב נתן אשל הודה בהתנהגות לא הולמת (מונח משפטי שמכבס סטוקינג משפיל) כלפי עובדת בלשכת ראש הממשלה, מה שלא מונע ממנו להמשיך לשמש כיד ימינו של ביבי. אפשר להזכיר לה גם את ראש הלשכה לשעבר גיל שפר שנחשד בתקיפה מינית (המשטרה המליצה להעמיד לדין, הפרקליטות סגרה את התיק), או את היועץ לתקשורת זרה דייויד קיז שפרש על רקע 14 עדויות של נשים שטענו כי תקף אותן מינית. אם שרה נתניהו באמת דוגלת בגינויים ציבוריים של מבזי נשים, אולי כדאי לה לסמן בעצמה את הדרך.

עזבו אתכם ממיצגים של החירות מובילה את העם ודגל הדיו: המופע הכי טוב בבלפור היום הוא מחול צביעות. בצדה האחד של הבמה: עדר קרנפים, ששכחו את כל מה שאמרו כשאולמרט היה ראש ממשלה תחת חקירה. בצדה השני: להקת המעודדות הצמודות שממרפקות את מקומן סביב מלכת הנשף. מירי רגב מהדהדת כהרגלה את המסרים בלי פילטרים, מאי גולן מתלוננת למשטרה, אוסנת מארק מארגנת עצרת תמיכה נשית, קטי שטרית דורשת דיון בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. אף אחת מהן לא גינתה את יאיר נתניהו בשלל ההזדמנויות שפרש בפניהן, אף אחת מהן לא דחתה את נוכחותו המתמשכת של נתן אשל בלשכת ראש הממשלה (בראיון שערכתי עם מאי גולן בעבר היא, כמו שרה, סירבה לדבר און-רקורד על אשל). הן גם מעולם לא גינו את האיחולים המכוערים שקיבלו ח"כיות בעבר ובהווה כמו סתיו שפיר ותמר זנדברג, שנשלחות באורח קבע להיאנס בעזה. גם בחודשים האחרונים אף אחת מהן לא אמרה דבר כשנשות שמאל (ולפעמים, בטעות, גם ימין) הותקפו בהפגנות וברשתות החברתיות, לרבות קללות "שרמוטה", "זונה" ו"לכי תחפשי מי יזיין אותך" לעיתונאית "מקור ראשון" בת אל קולמן, והזמנה לאונס קבוצתי של העיתונאית אריאנה מלמד. רק בלונים פאליים הצליחו להקפיץ אותן. פמיניזם אד-הוק.

"אף אחד לא גינה את זה" לא היה השקר היחיד בראיון. רחוק מזה. שרה ריססה אי דיוקים, שמועות, חצאי אמיתות ושקרים גמורים בדיוק כפי שכבר התרגלנו לקבל מבעלה ובעיקר מבנה. כך, למשל, היא הדפה (בהצלחה, למרבה הצער) שאלה על אשל במהלך הימין הקלאסי המוכר כ"אבל השמאל": "יש על הרבה מאוד חברי כנסת מהשמאל המון סיפורים". יש רק שתי אופציות: או ששרה נתניהו יודעת על עבירות מין של ח"כים מהשמאל ולא מדווחת למשטרה, ובכך מועלת במחויבותה לנשים (ולדיני מוסר וצדק); או שכל מה שיש לה זה "סיפורים", בלי שום יכולת לבסס אותם. הסיפור בספרו החדש של חנוך דאום על כך ששרה ביקשה ממנו לספר על רומן (שלא היה) בין נפתלי בנט ואיילת שקד עשוי לרמוז מהי התשובה הנכונה. תביעת דיבה ייצוגית בשם "חברי כנסת מהשמאל" יכולה גם להוכיח זאת.

את האיום באונס קשרה שרה נתניהו בחרדה לחייה, כחלק מהנרטיב שבונה ראש הממשלה על סכנה (ממשית או בדויה) לחייו. ניכר ששרה נמצאת באותו טירוף שבו אחוזים כל דיירי הבית הרואים צל הרים כהרים וצל שלטים כקליעים. בדמיונה הפורה של הגברת, שניזון כנראה מגרסה ערוכה היטב של סרטוני ההפגנות - היא מעולם לא שוטטה, מן הסתם, בין המפגינים, אבל כל שמועה שמגיעה לאוזניה נאמנה עליה - היא רואה לפידים נזרקים על בית ראש הממשלה (משימה שגם מיידה דיסקוס אולימפי לא יוכל לה), חולה קשה נתקע בהפגנה וכמעט מת בגלל החוליגנים (טענה שדוברת ביה"ח הדסה לא מכירה) ומפגינים "מריצים שורות" (ציוץ הזוי במיוחד של פעילת ימין זניחה שהגיע עד אוזני הגבירה). כמי שמכירה היטב את דפי המסרים, ואולי אף לוקחת חלק בניסוחם, היא לא דילגה כמעט על אף סעיף לתיוג המפגינים: אנרכיסטים, אלימים, מפיצי מחלות ודיזנטריה, מסוממים. רק את החייזרים היא שכחה.

חושך נצחי בראש לא צלול

שיאו של הראיון היה הרגע שבו שרה נתניהו הכריזה על עצמה "אני אישה מוכה". המשפט הזה העלה בראשי את מבחן MOCA שהעסיק בשבועות האחרונים את אזרחי ארה"ב. זה מבחן הערכה שנועד לזהות ליקויים קוגניטיביים, והוא עלה לכותרות לאחר שדונלד טראמפ התגאה שוב ושוב, בשני ראיונות מביכים, שזכר תמונות לפי הסדר ("אדם, אישה, גבר, מצלמה, טלוויזיה"). "זה מבחן שנועד להיות פשוט יחסית", ניסה להכניס חוקר מאוניברסיטת מיאמי את ההישג לפרופורציות, "זה לא מבחן איי-קיו".

אני מניח שגם שרה נתניהו לא היתה מתקשה לצלוח את מבחן MOCA. ובכל זאת, "אני אישה מוכה" היה וידוי מטריד שהעיד על אובדן מוחלט של מודעות עצמית, עד שעולה חשש לפגיעה משמעותית בתפיסת המציאות של הגברת. למשל, מיהי אישה מוכה.

בישראל יש, על פי הערכות ויצ"ו, כ-200 אלף נשים מוכות. שרה נתניהו איננה אחת מהן. אפשר להעריך ברמה גבוהה של ודאות שבעלה מעולם לא הכה אותה או התעלל בה (לפחות לא באופן פיזי), וגם לא אף אחד אחר. וטוב שכך; לא רק משום שלהיות אישה מוכה זה נורא, אלא משום שלהיות אישה מוכה בישראל זה נורא פי כמה. אני לא מאחל לשרה נתניהו להיות אישה מוכה שתלויה בחסדי משטרה ספקנית ושירותי רווחה קורסים.

אם כבר, מי שקרוב יותר לסטטוס האישה המוכה היא רחל יעקב, עובדת משק הבית במעון רה"מ לשעבר, שעל פי תחקיר "הארץ" ספגה מטח נעליים אחרי צחצוח שלא על פי הדין; או המבשלת בדימוס אתי חיים, שחטפה על פי עדותה "בומבה" ביד כשהוציאה מהארון כוסות יין בלי לשטוף ידיים; או - כניסה חדשה למצעד ההשפלה היישר מתחקיר סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" - העובדת בת העדה האתיופית שנדרשה להיכנס למזווה כדי שלא להתקרב לבגדי המשפחה ולהדביק אותם בחיידקים. ואלו רק שלוש דוגמאות לנשים שעברו (לכאורה, לכאורה) התעללות במעון ראש הממשלה, ומבלי להזכיר שני גברים שההתעמרות בהם כבר זכתה להכרת בתי המשפט.

כשאישה שאיננה מוכה מוזילה את התגית המחרידה וטעונת הכאב זה מקומם. כשאישה שסוחבת גיליון התנהגות מרשיע מכנה את עצמה מוכה זה מרתיח. וכשאישה שסביבתה מבזה נשים כבשגרה באה בטענות לאחרים (ובעיקר לאחרות) על צביעות זה עלוב. ההטרדות המיניות כלפי שרה נתניהו באמת ראויות לגינוי. ההתקרבנות שלה, לעומת זאת, ראויה לבוז.