התוצאה חד-משמעית: 21:7. תבוסה קשה, מוחצת, כזו שלא משאירה מקום לספקות. למעשה, זו לא היתה יותר משריטה קלה על גביע אירופה בכדורסל. ובכל זאת, בשבוע שבו היא לא הפסידה כמעט באף משחק, היה מגרש אחד שבו הוכתה נבחרת העתודה של ישראל שוק על ירך - בטלוויזיה.
הזכייה הישראלית באליפות אירופה היתה אירוע היסטורי מבחינה ספורטיבית, אקסטטי מבחינה רגשית ומזקיף מבחינה פטריוטית. מבלי להקל ראש בעוצמתה המוכחת של המנצחת ברייטינג, נינג'ה ישראל (המשודרת בקשת, ביתו של אתר זה), קשה שלא לחוש החמצה על כך שאיוונט לאומי חד-פעמי כזה נדחק מהמגרש המרכזי אל האולמות הצדדיים של חובבי הספורט. לאירוויזיון זה לא היה קורה. אז למה לכדורסל כן?
על פניו, משחק הכדורסל (ששודר בערוץ הספורט) היה תפור על מידותיו של אוהדי הנינג'ות: בעוד שבנינג'ה ישראלים מנצחים זה את זה, באליפות אירופה ישראלים מנצחים את כל העולם; בעוד שהאחד הוא גרסה מקומית לפורמט בינלאומי, השני הוא גרסה מקומית שמנצחת בפורמט הבינלאומי; ובכלל, בנינג'ה אפשר היה לצפות גם בהקלטה מהממיר, בעוד שאת משחק הגמר בקושי אפשר היה לחוות במלואו אפילו בצפייה בזמן אמת. אז איך יכול להיות שבנינג'ה צפו פי שלושה יותר צופים?
***
נינג'ה ישראל היא ככל הנראה מנצח ראוי - ואני כותב "ככל הנראה" משום שאינני צופה בה או באחת מגרסאותיה הבינלאומיות, אבל הצלחתה מוכרת לי. היא עמדה באתגר העולמי שהציב בפניה הפורמט האמריקאי/יפני ורשמה בשנה שעברה את נתון הצפייה הגבוה ביותר לתכנית בערוץ מסחרי מאז פיצול ערוץ 2. גם השנה נראה שהיא מקפצת באלגנטיות מעל המכשולים של המתחרות בדרך לפסגת המידוריאמה של הרייטינג. הקהל הישראלי התאהב בנינג'ה, ולא צריך אפילו לצפות בתכנית בשביל להבין למה: היא לוקחת את ז'אנר הריאליטי, ששולט כבר יותר מעשור בהעדפות הצפייה של הישראלים, וממזגת אותו עם אחד מענפי הבידור המצליחים בהיסטוריה - ספורט.
ובכל זאת, ברור שאתגר הנינג'ה הוא לא ממש אירוע ספורט. אם נינג'ה ישראל היתה רק מסלול מכשולים אתגרי, סביר להניח שלא הייתם שומעים עליה בעודה גוססת באגו טוטאל, המקום שאליו תכניות ספורט אקסטרים הולכות כדי למות בבייס ג'אמפ. אפשר להניח שהסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים צופים בנינג'ה היא שמרכיב הריאליטי בה (סיפורים מרגשים ומעצימים, אנשים יפים בביקיני ובקוביות) עשוי לא פחות טוב מזה הספורטיבי.
***
אלא שביום ראשון הוצבה לחובבי הז'אנר אלטרנטיבה ראויה - ורבים מהם בכלל לא ידעו על זה. גמר אליפות אירופה בכדורסל לנבחרות עתודה הציע שילוב מוצלח לא פחות - ונדיר הרבה יותר - של ריאליטי וספורט. העוצמות המנטליות של נבחרת ישראל עד גיל 20 - יחידה מובחרת של לוחמי כדורסל שאפתנים ורעבים - מרשימות הרבה יותר מהכישרון שלה; ההעפלה לגמר היא דרמה מפתיעה שהתרחשה בניגוד לכל תחזית כמעט (כולל זו של המנהל המקצועי של הנבחרת, פיני גרשון); הזכייה באליפות בפעם השנייה ברציפות היא הישג כמעט חסר תקדים (רק סרביה עשתה זאת עד כה) ובלתי נתפס עבור מדינה כישראל, על ממדיה הדמוגרפיים הצנועים ועל תרבות הספורט הכושלת שלה. אפילו דני אבדיה - השחקן המוביל בנבחרת אך גם הצעיר בה, בן לכדורסלן סרבי שהשתקע בישראל, יהודי מצד אמו ומוסלמי מצד אביו, וככל הנראה השחקן המוכשר ביותר שצמח בישראל - הוא פרופיל ריאליטי מסקרן לא פחות משהוא פרוספקט NBA מבטיח.
למרבה הצער, אירוע הריאליטי-ספורט הזה התרחש לעיני לא יותר מ-3,400 בני מזל וכרטיס בהיכל קבוצת שלמה (16,000 אנשים נותרו ברשימת ההמתנה) ועוד כמה עשרות אלפי צופים בבית. הרייטינג דווקא לא היה רע בכלל - 7.3, גבוה מכל תכנית ששודרה במקביל למעט נינג'ה - אבל מאחורי המספרים ישבו ופיצחו גרעינים צרכני הספורט, קהל מודע שכבר הכיר את הנבחרת, שליווה אותה מקרוב ומרחוק במהלך השבוע המרגש הזה, שכבר ידע להבחין בין עידן אלבר ליותם חנוכי, שהתאהב בפאוור קאפל אבדיה-מדר (אפשר לקרוא להם "מדרדיה"?). זה יפה, זה מרשים, ואני לא זוכר אף נבחרת שקיבלה מהקהל חיבוק כמו זה שקיבלה נבחרת העתודה מהצופים בדרייב אין - אבל זה לא מספיק. לנבחרת הזאת הגיע יותר. ואתם יודעים מה? גם לנו.
***
השבוע האחרון לא היה הטוב שבזמנים עבור החברה הישראלית. כבר יותר משבוע שאנחנו נחנקים תחת גלי השופכין שנשטפים לכאן מחופי איה נאפה. בתווך קיבלנו סרטון מזעזע של רצח התינוקת יסמין וינטה, כתב אישום נגד מצית ביתה של הגננת כרמל מעודה, מעצר משפחה פיליפינית המיועדת לגירוש, התבטאות הומופובית של שר החינוך, פגישה שהתפוצצה בדמעות זעם בין ראש הממשלה למשפחת גולדין, והתפתחויות בחקירת מותו של סלמון טקה לקראת עוד סיבוב של מחאת יוצאי אתיופיה.
בשבוע המחורבן הזה, נבחרת העתודה של ישראל היתה שם בשבילנו גם כשלא ידענו. מי שצפה בה מצא שם את תחושת ה"ביחד" שאיבדנו כמעט בכל מקום; לא ה"ביחד" המזויף שמוכרים שרלטנים ממתיקי שפתיים, אלא "ביחד" אמיתי, זה שעיוור לקריטריונים כמו דת, לאום, נטייה מינית ועמדה פוליטית. זה לא עניין חריג בנבחרות ישראל; נבחרת הכדורגל היא מופת דו-קיום שאין לו אח ורע בחברה הישראלית. אבל נבחרת העתודה הוסיפה לזה לא רק את תהילת הניצחון, שאנחנו כל כך לא מורגלים בה, אלא גם תשוקה אדירה, ששחקנים מקצועניים לרוב מאבדים עם השנים והחוזים המפנקים. היה קשה לחייך השבוע, אבל מי שצפה בנבחרת ישראל הצליח בכל זאת לחייך, ערב אחרי ערב.
השבוע הזה נפתח עם 12 צעירים שהחריבו את הכבוד הלאומי שלנו והסתיים עם 12 צעירים שהצליחו, ולו במשהו, לשקם אותו. אני לא יודע אם הם בני טובים, אבל הם טובי בנינו. היה להם את מה שהיה חסר לנו השבוע כמעט בכל מקום אחר; היה להם לב.