בסצנה הראשונה של "הממשלה" (השם הגנרי והמייבש שניתן בישראל ל"בורגן", כפי שהיא נקראת במקור הדני ובפי כל) נדרשת בירגיטה ניבורג, מנהיגת מפלגת המתונים, לשקר. שלושה ימים לפני הבחירות לפרלמנט הדני מגלה ניבורג בשידור חי בטלוויזיה שראש מפלגת הלייבור מיכאל לאוגסן, שבמועמדותו לראשות הממשלה היא תומכת, מתכחש להסכמה ביניהם בסוגיית מבקשי המקלט. כשניבורג נשאלת על ידי המראיינת אם תסיר את תמיכתה בלאוגסן, ברור לכל שהיא צריכה לשקר (למשל, כמו שענה פעם מנהיג מזרח-תיכוני: "מה? מה פתאום?"), או לכל הפחות להתחמק. כל פוליטיקאי בן יומו יודע שזה הזמן להדוף, להימנע מתשובה מחייבת, לומר משהו כמו "נצטרך לבדוק" ולהסביר ש"זו לא השאלה". אבל ניבורג מצהירה שלא תתמוך בלאוגסן. במילים אחרות, היא עושה את המעשה הפוליטי הבלתי נסלח: אומרת את האמת.
בהמשך הפרק, כשלידיה של בירגיטה מתגלגל מידע מפליל על ראש הממשלה שהשתמש בתקציב המדינה לצרכיו הפרטיים בגלל אשתו ממוטטת העצבים (נשמע מוכר?), היא מסרבת לעשות בזה שימוש פוליטי ציני ואפקטיבי. במציאות, אפילו זו הנאורה למראית עין של דנמרק, הטהרנות הזו היתה כנראה עולה לבירגיטה ביוקר. אבל "בורגן" היא לא באמת דרמה פוליטית, אלא אגדה פוליטית, וכבר בפרק הראשון מגיע ההפי-אנד: בירגיטה נבחרת לראשות הממשלה. בהמשך עוד יחכו לה מהמורות רבות, כי גם בממלכת דנמרק יש לפעמים משהו רקוב (ואני לא מדבר רק על שואת החורפנים), אבל נדמה שמעל הציטוטים שפותחים כל פרק בסדרה מרחף המוטו האופטימיסטי של גיבור תרבות דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב מוכרח לנצח.
"בורגן" הייתה מהסדרות המצליחות, הבולטות והמוערכות בגל הנורדי של ראשית העשור. היא זכתה להצלחה מיידית בדנמרק ובעולם, קיבלה ביקורות משבחות, וגרפה בין השאר את פרס הבאפט"א הבריטי, פרס פיבודי האמריקאי ופרס האמי הבינלאומי (לכוכבת סידסה באבט קנודסן הנפלאה). נדמה שגם היה לה תפקיד היסטורי של ממש, רחב בהרבה מגבולות המסך: היא התכתבה והשפיעה על סדר היום האקטואלי בדנמרק (חברת מפלגת השמרנים הואשמה שקידמה הצעת חוק בהשראת הסדרה), וניבאה - ואולי אף קידמה - לא רק את בחירת ראשת הממשלה הראשונה בתולדות המדינה (הלה ת'ורנינג-שמידט, שנבחרה לתפקיד כמעט שנה לאחר שעשתה זאת ניבורג על המסך), אלא גם את עליית שלטון הנשים בסקנדינביה כולה (ובמידה מסוימת ברחבי העולם המתעורר, מנמיביה ועד ניו זילנד). ראשת ממשלת דנמרק הנוכחית, מטה פרידרקסן, מוקפת היום בנשים קולגות בנורבגיה (ארנה סולברג), באיסלנד (קתרין יקובסדוטיר) ובפינלנד (סאנה מרין). פינלנד היא יותר בורגן מ"בורגן": בירגיטה נתפסה כפורצת דרך כשהקימה ממשלה שמחציתה נשים (חמש שנים לפני ג'סטין "השנה היא 2015" טרודו); בממשלת מרין יש רוב נשי (12 מ-19 השרים הן שרות), כולל כל ראשות מפלגות הקואליציה. הגינוקרטיה שהוצגה ב"בורגן" כאידאל נחשק הפכה לחזון נפרץ. לכאורה, התפקיד ההיסטורי של הסדרה הסתיים.
אבל רק לכאורה. למעשה, התפקיד ההיסטורי של "בורגן" לא נגמר עם עליית הכוח הנשי בסקנדינביה ובעולם; לא רק משום שהיעד עוד לא נכבש (הממוצע האירופי של נשים בפרלמנטים עומד היום על 29% - שיפור ניכר לעומת העשור הקודם, אך עדיין רחוק מלשקף את שיעורן באוכלוסייה), אלא משום שזו לא היתה הבשורה (הבדיונית) האמיתית של הסדרה. ראשת ממשלה וייצוג הולם בקבינט היו רק המכשירים שבאמצעותם הציעה "בורגן" מודל חדש של מנהיגות: מוסרית, הומניסטית, ישרה. זה מודל שפוליטיקאים אוהבים להתנאות בו, גם אם מתקשים לקיים אותו. יאיר לפיד קרא לזה פעם "פוליטיקה חדשה", בני גנץ היה קורא לזה "דנמרק לפני הכל". 
זה לא אומר שהאספקט הנשי שולי ב"בורגן". להפך - זה אחד מהמאפיינים הבולטים והמהותיים בסדרה. בירגיטה מתייחסת להיותה אישה לא רק במעשיה הפוליטיים, כמו מינוי ממשלה שמחציתה נשים והעברת חוק לשוויון מגדרי בדירקטוריונים, אלא גם בהתנהלותה היומיומית. היא מוטרדת, למשל, מתפקודה החלקי כבת זוג וכאם; אבל גם מזוטות לכאורה כמו מראה ומשקל (עליהן היא מדברת בפתיחות ובפומבי). ומה שחשוב מכך: היא מעצימה תכונות נשיות (או תכונות שנהוג לייחס לנשים), כמו אמפתיה וענווה, בתפקודה כראשת ממשלה. האידיאליזציה הזאת נראית לעתים מגוחכת לא פחות מהפנטזיות הדמוקרטיות של ארון סורקין, אבל קשה להתכחש לכוח הרגשי שלה, בדיוק כמו פוליטיקאים בשר ודם שכוונותיהם טובות אבל הם חלולים מתוכן: הם יוצרים תקווה.
על הרקע הזה אפשר להבין את העניין שמעוררת "בורגן" גם שבע שנים אחרי פיזורה, עם הגעתה השנה לנטפליקס (ולקראת הפקת עונה רביעית). בזמן שבירגיטה עשתה לביתה, הפוליטיקה הניבורגית נכנסה לעימות חזיתי עם מודל מנהיגות שהוא היפוכה המוחלט: מושחת, מסואב, נכלולי, כוזב, גס רוח, דורסני, לאומני ופופוליסטי. בקיצור: החיים זה לא רק סאנה מרין וג'סינדה ארדרן, אלא גם בחירתם של בוריס ג'ונסון וז'איר בולסונארו וביצור שלטונם של ולדימיר פוטין ו-ויקטור אורבן. אנגלה מרקל היא אולי המנהיגה הכי מרשימה בפוליטיקה העולמית, אבל את העולם החופשי הוביל בארבע השנים האחרונות דונלד טראמפ. 
זהו העימות שמתנהל גם בישראל בעשור האחרון ובפרט בשנתיים האחרונות. ציפי לבני היתה בירגיטה עוד לפני בירגיטה; היא מותגה (לעתים בלעג) כ"מיסיס קלין", היתה האישה הראשונה מאז גולדה מאיר שהתקרבה למשרד ראש הממשלה ואפילו הצליחה לגבור על נתניהו בבחירות 2009. אבל הזירה הפוליטית בעטה את לבני בנבזיות ב-2019, ומאז עמדו רק שתי נשים בראש מפלגות: תמר זנדברג ואיילת שקד. שתיהן ממילא לא איימו על ראשות הממשלה, ואף הודחו מאז ממקומותיהן. המקבילים של בירגיטה, למרבה האירוניה, היו שלישיית גנרלים ודוגמן לשעבר של מאצ'ואיזם. את הנשיות הם דחקו במורד הרשימה (אישה ראשונה במקום השביעי, רק שתי נשים בעשירייה), אבל הם לפחות ניסו להציג משהו שמזכיר את הפוליטיקה של בירגיטה: ממלכתיות, שפיות, מתינות, מלחמה בשחיתות, ניקיון כפיים. סיומה הכושל של האפיזודה הזאת - התפרקות האלטרנטיבה, הזחילה הפתטית לממשלת נתניהו, הכהונה הרופסת בממשלה וסבב בחירות רביעי - מלמד למה לסחורה של "בורגן" יש עדיין קונים. מצביעי השמאל-מרכז, כמו בשיר של רחל שפירא, כה זקוקים לנחמה. מאין כוחות לשאוב? מ"בורגן".
ולא רק הם זקוקים לנחמה. חוסר שביעות הרצון מניהול משבר הקורונה חוצה מגזרים. נראה שרוב הציבור, מימין (לנתניהו) ומשמאל, מאס בפוליטיקה המנותקת והמסואבת. המגפה, שחשפה את המנהיגות הפופוליסטית בערוותה והעלתה את קרנן של הממשלות הסקנדינביות, יצרה כמיהה לבוֺרגניזם: למנהיגות אנושית, חומלת ושוחרת טוב. לא מנהיגות שזורעת הסתה ופחד, אלא כזו שמעודדת סולידריות ותקווה. "בורגן" היא סדרת פנטזיה אסקפיסטית וכמעט אוטופיסטית שאפילו סורקין לא היה כותב היום, אבל שעות משבר ואימה דורשות גם פנטזיות, תקוות וחלומות. אולי הבחירות הקרובות יביאו איתן רוחות צפוניות של שינוי (ואת יפעת שאשא ביטון בתפקיד בריגיטה המקומית), אבל בינתיים "בורגן" תישאר תמונת המראה של הסדרה "מילואים": תסתכלו עליה ולא תראו אותנו.