הכישרון והאהבה לכתיבת סיפורים והמחזתם זקפו ראשם כבר בילדותו של גרג ברלנטי, כיום בן 46 ומהאנשים הכי חזקים, מוערכים ומתוגמלים בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. ברלנטי, שגדל בעיירת החוף ריי במדינת ניו יורק ולמד באוניברסיטת נורת'ווסטרן היוקרתית, סיפר לכתב הניו יורק טיימס שכילד, נהג להעלות מופעי בובות במסיבות יום הולדת של חבריו. "הייתי יושב וכותב תסריטים עם ריבועים לכל הביטים בסיפור", אמר. ביט, פעימה, הוא הכינוי שניתן בכתיבה טלוויזיונית לרגע בעל משמעות רגשית בסיפור, והוא אבן בניין בסיסית במלאכת התסריטאות. תשומת הלב של ברלנטי לאותן פעימות היא אולי אחת הסיבות להצלחתו.
ברלנטי, שיגיע בחודש הבא לכנס INTV של קשת בירושלים הוא המקבילה ההומואית והטינאייג'רית של זמננו לשונדה ריימס (יוצרת "האנטומיה של גריי" ו"סקנדל", בין השאר), או החלופה הקצת פחות נרקיסיסטית וקצת יותר חומלת של ריאן מרפי ("אימה אמריקאית", "glee", "אויבות", "סיפור פשע אמריקאי"). הוא אמון על יקום "החץ" - היקום המשותף בו מתרחשות סדרות גיבורי העל של רשת CW, בהן החץ, הברק, אגדות המחר, סופרגירל וברק שחור (שמשודרות כולן בארץ בנטפליקס); הוא חתום על להיטי הנוער "סברינה", "ריברדייל" ו"הטיטאנים", ועזר ליצור את מלודרמת הסטוקינג המצליחה "את". מחוץ לתחום גיבורי העל והעל טבעי, הוא שימש כתסריטאי ומפיק בעשרות סדרות נוספות, בהן "בליינדספוט", "אמריקאים צעירים", "אברווד", "איליי סטון" ו"דוסון קריק".
הוא החל את דרכו דווקא בקולנוע, כתסריטאי ובמאי של הדרמה הקומית "מועדון הלבבות השבורים", אם כי שם נחל הצלחה פחותה בהרבה. כמה פחותה? הוא ביים את הקומדיה הנשכחת "חיים כמו שמכירים" ותרם מכישוריו לכישלון שהיה סרט גיבורי העל "גרין לנטרן" ב-2011. כן, גם סלעים נשברים. מגע הזהב שלו הוכיח את עצמו סוף-סוף גם על המסך הגדול בשנה שעברה, כשביים את דרמת ההתבגרות הלהטב"קית "באהבה סיימון", שזכתה להערכת המבקרים והצלחה קופתית לא מבוטלת. ההצלחה ההיא נבעה, בין השאר, ממסע יחסי ציבור אליו נרתמו כוכבים הוליוודיים גדולים וגדולים פחות, שהנחו והתארחו בהקרנות מיוחדות של הסרט במטרה ליצור לו קהילת מעריצים מיידית ולהופכו למקבילה הקולנועית של להיט ויראלי. ואכן, "באהבה סיימון" הכניס בסופו של דבר פי שישה מתקציבו הצנוע.
הסדרה הראשונה שברלנטי הועסק בה כתסריטאי היתה "דוסון קריק", שבמחי עונת ביכורים הפכה לא רק להצלחה ברייטינג אלא גם לסמל של תקופתה, ולאחד השמות הגדולים בגל סדרות הנוער האיכותיות של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים (ביחד עם "אלה הם חיי", "באפי ציידת הערפדים", "פליסטי", "פריקים וגיקים" ו"בנות גילמור", למשל). הסדרות האלה נחשבו לפורצות דרך כיוון ששווקו לקהל צעיר, חלקן הגדול גם שודרו בערוץ הנישה לצעירים WB מבית אולפני וורנר, אך "התנהגו" כמו סדרות איכות למבוגרים. התסריטים בהן היו משוייפים ומורכבים יותר, ופחות חינוכיים. שחקניהם הראשיים נדרשו לא רק להיראות טוב אלא גם לשחק בצורה אמינה, לעתים אפילו בוגרת מדי, כדי כמו להבהיר לצופים: אתם רואים פה דרמה מכובדת, לא טלנובלת אחר צהריים בערוץ הילדים. קווין וויליאמסון, היוצר של "דוסון קריק", עזב את הסדרה בסוף העונה השניה כדי להתמקד בפרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים (ספוילר: לא כולם הצליחו כמו "דוסון קריק"), והצוות שכתב איתו ותחתיו זכה לחירות חדשה אבל גם לאחריות חדשה. ברלנטי, אגב, הוא זה ששכנע את וויליאמסון לחזור ולכתוב את פרקי הסיום של דוסון קריק, אז תודה רבה לך על המוות של ג'ן לינדלי באמת. הצלחת העונות המתקדמות של דוסון קריק (ברייטינג, גם אם לא בהערכת המבקרים, שהלכה ודעכה ככל שהפרקים נקפו) הפכה את ברלנטי לכוח עולה ב-WB והוא הובא לכתוב, לערוך תסריטים ולהפיק סדרות נוספות של הרשת, בהן הדרמות "אברווד" (עליה קיבל כבר קרדיט של יוצר) ו"ג'ק ובובי". לערוצים אחרים כתב בסדרות "אחים ואחיות" ו"כסף, דארלינג".
זה חץ? זה טיל!
נקודת המפנה הבאה בקריירה של ברלנטי הגיעה ב-2011 עם החלטת WB המחודשת - שאחרי המיזוג עם ערוץ הנוער UPN מבית תאגיד השידור "קולומביה" מותגה מחדש כ-CW - להפיק סדרת טלוויזיה על הרפתקאותיו של גיבור הקומיקס החץ הירוק. השנים הן שנות הנסיקה של מותג הקומיקס מארוול, שנרכש בסוף 2009 במלואו על ידי תאגיד דיסני, וב-2012 כבר היה חתום על הנוקמים, שיתוף פעולה חסר תקדים במונחי איחוד של גיבורי קומיקס על מסך הקולנוע, וקיבעו את מעמדה של מארוול כפרנצ'ייז קולנועי עצום ומצליח. במקביל, למעט הצלחתם של סרטי באטמן בבימוי כריסטופר נולאן, אימפריית הקומיקס המתחרה, די. סי., נחלה רצף כישלונות בטלוויזיה ובקולנוע. אחרי הביצועים הקופתיים הפושרים ומטה של "גרין לנטרן" ב-2011, הבחירה להעמיד גיבור נישתי של די. סי. במרכזה של סדרה חדשה היתה משולה להתאבדות טלוויזיונית.
ועם זאת, ההפך המוחלט הוא שקרה. הצלחת "החץ" (שהיתה בסוף עונתה הראשונה הסדרה הכי נצפית בערוץ) שינתה לחלוטין את לוח השידורים של CW, שהתרכז עד אותה תקופה בדרמות ובתוכניות ריאליטי. ברלנטי נבחר להוביל גם את סדרת הבת, "הברק", ואחריה סדרת בת נוספת: "אגדות המחר" - כולן מבוססות על עלילות וגיבורים שהופיעו לראשונה בדפי הקומיקס של די. סי. הסדרה "סופרגירל" שודרה תחילה ברשת CBS, אך אחרי עונה אחת עברה לשדר ב-CW ושולבה בחן חסר מאמץ ביקום הטלוויזיוני ההולך ונבנה של "החץ". אחריה התווספה גם הסדרה "ברק שחור", ובשנה הבאה אמורות להצטרף אליהן שלוש סדרות חדשות - "באטוומן", "דום פטרול" ו"סטארגירל". ברלנטי חובש כובעים שונים בהפקות הסדרות הנ"ל, שלכל אחת מהן יש מפיק ראשי ושואוראנר משלה, אך נחשב לאדון הזירה בקרקס רב המשתתפים הזה.
יקום החץ הגיע בזמן ובמקום הנכונים. צופים צעירים הכירו את הקונספט של יקום משותף מהצלחותיה של מארוול בקופות, ו-CW הפכה אותם לעוגנים מרכזיים בלוח השידורים שלה, ופרשה אותן על פני ימי שידור שונים כדי להחזיר אליה מדי ערב קהל צופים מגוון, אך עקבי ונאמן. הסדרות מצולמות באולפנים סמוכים בוונקובר, נערכות על ידי אותם בתי העריכה ומשלבות אפקטים חזותיים דומים למדי, שמייצרים לכידות אסתטית ביניהן (נבדלת מכולן, אגב, היא "ברק שחור", שמעורבותו של ברלנטי נמוכה בה יחסית, אבל היא הסדרה הכי משוכללת, ובינינו, גם הכי יפה חזותית מכל הסדרות ביקום החץ). דמויות אהובות מסדרה אחת יכולות לצוץ כל רגע באחרת ולהמשיך בה קווי עלילה שהצופים מזהים, ובשנתיים האחרונות ערכה CW אירועי קרוס-אובר אפיים, שהציגו עלילה "מתגלגלת", שנעה מסדרה אחת לאחרת והכריחה את הצופים לעקוב במשך שבוע אחרי שלושה או ארבעה מותגים טלוויזיוניים שונים כדי להגיע לפתרונה של תעלומה אחת. הצלחת הקרוס-אוברים האלה ברייטינג מוכיחה שיקום החץ, על מעלותיו ומגרעותיו, לא הולך לשום מקום.
במקביל, הרעיפו ב-CW סמכויות נוספות על ברלנטי והפקידו בידיו את העיבוד הטלוויזיני לקומיקס ארצ'י, שהפך לסדרת הנוער האפלולית "ריברדייל". "ריברדייל" לקחה את הארכיטיפים האמריקאים המתקתקים מהקומיקס (שבשונה ממותגי מארוול ודי. סי., לא עוסק בגיבורי על, אלא בנערים רגילים) והפכה אותם לדרמת נואר מופרכת וממכרת, שנמצאת כרגע באמצע עונתה השלישית. ברלנטי חתום גם על העיבוד החדש לעלילות "סברינה, המכשפה הצעירה", ששייכת אמנם למותג הקומיקס של ארצ'י, אך מתנהלת עד כה כסדרה נפרדת. "סברינה" החדשה, אגב, יועדה גם היא ללוח השידורים של CW אך התגלגלה בסופו של דבר לנטפליקס, שם חודשה כבר לעונה שניה. ספקית הסטרימינג היא גם הבית הנוכחי של "את", דרמת המתח החדשה והמדוברת של ברלנטי ושרה גמבל, שמגוללת סיפור אהבה בין מוכר ספרים על הרצף הפסיכוטי ובחירת לבו, סטודנטית וסופרת שהופכת למושא אובססיה עבורו. עונתה הראשונה של "את" שודרה בערוץ לייף-טיים, ועונותיה הבאות נרכשו מראש לשידור והפצה בנטפליקס. אם כל זה לא מבהיר את מימדי ההצלחה של ברלנטי, נגיד שביוני 2018 הוא האריך את חוזה הפיתוח שלו עם אולפני וורנר, שמשמשים בית הפקה או הפצה לרוב הסדרות שיצר, עד שנת 2024 בעסקה שצפויה להניב 14 סדרות נוספות באפיקי שידור שונים, וששוויה מוערך בכ-300 מיליון דולר.
"ממש אדם אמיתי"
שימו לב, אפוא, על כמה תחומים חולש ברלנטי וכמה גופי שידור בוטחים בו. הוא מחזיק כרגע כרגע בשיא של כל הזמנים במעורבות בסדרות טלוויזיה מצולמות - 15 תוכניות שונות בעונת השידורים האמריקאית הנוכחית, ושלוש או ארבע תוכניות בפיתוח שמיועדות לעלות בסתיו הבא. אבל מה הופך סדרה של גרג ברלנטי להצלחה, ומה הופך אותה לסדרה של גרג ברלנטי? אם שונדה ריימס, שהזכרנו בהתחלה, התמחתה במלודרמות מסועפות עלילה שמבוצעות ברגש ויכולות להימשך לנצח, ואם ריאן מרפי מתמחה בהפקת סדרות סופר-אסתטיות על אנשים עיקשים ומורכבים וכל הדברים הרעים שקורים להם - מה ייחודו של ברלנטי?
"גרג הוא אדם שמכבד, מעריך ומבין באמת את הצורה והקונספט של הדמויות האייקוניות האלה", אמר פיטר רות', נשיא חטיבת הטלוויזיה של אולפני וורנר בכתבת פרופיל על ברלנטי מ-2013. הכתבה התפרסמה בסמוך להשקת "הברק", הסדרה שהוכיחה שביכולתו של ברלנטי לנהל יקום טלוויזיוני שלם, וסיפקה הצצה גם לאופן בו ברלנטי יוצר את הדמויות החזקות והפגיעות שעומדות במרכז הפרויקטים שלו. "זה מה שריתק אותי בפלאש", צוטט ברלנטי באותו המאמר בהתייחסו לבארי אלן, גיבור העל שניחן במהירות על אנושית. "כן, יש לו כוחות על, אבל הוא לא על אנושי. הוא היה פגיע. אפשר היה לפגוע בו או להרוג אותו. הוא לא (מיליונר) שמגיע במטוס סילון. הוא בעצמו מטוס הסילון. יש לו מתת משמיים, אבל היא מגיעה עם סיכון. אני חושב שזה מה שמעורר הזדהות בדמות שלו".
סנטימנט דומה הופיע כבר עשר שנים קודם לכן, בניו יורק טיימס, בכתבה שליוותה יום בחדר הכותבים של הדרמה המוערכת-אך-קצרת-הימים "ג'ק ובובי". באותה כתבה, הדגיש כתב הניו יורק טיימס שתי מגמות בולטות בכתיבתו של ברלנטי, ושל תסריטאי דרמה בני זמננו - המשכיות והדהוד. ההמשכיות מכוונת את התסריטאים ליצור עלילות מנומקות, כלומר כאלה שנובעות מתוך שורה של מעשים הגיוניים שהדמויות מבצעות, וכן גורסת שעלילות שהחלו בפרק אחד צריכות לקבל פתרון או פיתוח בפרק הבא. "כל סצנה מובילה באלגנטיות לבאה", הסביר ברלנטי, "אבל אני אוהב שיש גם הפתעות". ההדהוד הוא החשיבות שמייחס ברלנטי לכל מעשיהן של הדמויות, וחיבתו לקשור בין פעולות שבוצעו בפרק אחד לפרק אחר, שמתרחש אולי גם שנים קדימה. ב"ג'ק ובובי" זה ניכר במיוחד. הסדרה, ששרדה פחות מעונת שידור אחת בערוץ הנוער WB, התפרשה על שני מישורי זמן ותיעדה את נעוריו של מי שיום אחד יהיה נשיא ארצות הברית, אבל גם סיכמה את כהונתו בקטעי ראיון מומחזים, שהתרחשו עשרות שנים לאחר העלילה המרכזית. מעשים ואירועים שהתרחשו בילדותו של הנשיא - הודהדו והוזכרו על ידי קרוביו ואנשי הצוות שלו, במישרין ובעקיפין, באותם ראיונות מהעתיד. "הרגעים הכי הכי קטנים שאנחנו כותבים עליהם זוכים לתהודה שנים קדימה בעתיד… אם הדמות מעתיקה במבחן, זה חשוב פי 60 אלף כי הנשיא העתידי של ארצות הברית רימה במבחן", אמר ברלנטי באותה כתבה, "כשהוא לומד להתנשק צרפתית עם נערה, זה מגניב ומעניין פי 50 אלף כי יום אחד הוא יהיה הנשיא".
וכיוון שהניו יורק טיימס אינם טיפשים, כתבת הפרופיל על המפיק והתסריטאי הדהדה בעצמה את תוכן הסדרה, ובתחילת הטקסט רואיינו תסריטאים הכפופים לברלנטי, שחלקו לו דברי שבח אמריקאים וטלוויזיוניים להפליא כמו "הוא אדם אמיתי, ממש אדם אמיתי… אף פעם לא היה לי בוס שהיה לו אכפת", ו"האנרגיה שלו מידבקת. רוב השואוראנרים תמיד אומרים 'אני שונא את החיים שלי, אני שונא את העבודה שלי, אני שונא אותך'".
יש לנו, אם כך, את מבנה העל בסדרות של ברלנטי, שתמיד דואג לתגמל את צופיו על צפיה ממושכת ורוקם להם עלילות מרתקות, שנבדלות זו מזו אך גם קשורות זו בזו. ויש לנו את יסוד הגיבור הפגום - מבארי אלן גיבור העל ועד ג'ו מ"את", פסיכופט מבריק אך גם אדם רך לבב שלא מצליח לחצות את כל מכשולי האהבה/סטוקינג שהחיים מציבים בפניו. הדמויות הברלנטיות תמיד חזקות למראה אך פריכות ושבירות מבפנים - ולהפך: דמויות משנה עכבריות מתגלות אצלו לא פעם כנבלים אסרטיביים או כגיבורים בזכות עצמם (חשבו על סיסקו מ"הברק" או בטי מ"ריברדייל"). המתמטיקה המתגמלת הזו - שום דבר איננו כפי שהוא באמת נראה, ולכולם סיכוי שווה לפגוע או להיפגע - מהווה קרקע פוריה לאינספור עלילות דרמטיות שצופים אוהבים לראות. לעדותו של ברלנטי, אגב, בחדר הכותבים של הברק תלוי שלט ובו שלוש מילים בלבד: לב, הומור וספקטקל. כן, זה סיכום לא רע בכלל של משנתו הטלוויזיונית.
מופת של פוליטיקלי קורקט, בקטע סקסי
מה גם שהוא סופר WOKE. מקווי העלילה שכתב לג'ק מ"דוסון קריק", פחות או יותר ההומו היחידי בקייפסייד כולה, ועד ההתעקשות ללהק שחקנית לסבית או ביסקסואלית לתפקיד באטוומן בסדרה החדשה על עלילות הגיבורה מגות'האם: הסדרות של ברלנטי הן מופת של ייצוג ופוליטיקלי קורקט. קאסט הגיבורים של "אגדות המחר" מונה שלוש דמויות להטב"קיות, ב"סופרגירל" צפויה להופיע השנה גיבורת על טרנסית, לסברינה יש בן דוד שחור וגיי וב"את" שולבו עלילות שעוסקות באלימות משפחה והתמכרות לסמים. אלה מקרים מייצגים בלבד, אבל באמת שאין כמעט קבוצה אתנית או בעיה חברתית שסדרה של ברלנטי לא התעמתה איתה - מהתמודדות עם דימוי גוף מעוות והפרעות אכילה, דרך צנזורה בבתי ספר ועד התמודדות עם חוסר תעסוקה ומגורים ברחוב.
הצלחת הסדרות של בלנטי עזרה להכתיב גם סדר יום חדש ב-CW, שסדרות הדרמה האחרות שהיא משדרת בימים אלה, דוגמת "ג'יין הבתולה" ו"האקסית המטורפת", נחשבות ליצירות פמיניסטיות ומכילות, שפוקחות עין ביקורתית על סוגיות פוליטיות, ומקפידות ללהק לשורותיהן שחקנים בשלל מידות ושפע זהויות אתניות. אלה דברים ראויים לציון בדיוק משום הטרנדיוּת שלהם. כלומר, תכונות אפורות כמו "ייצוג ראוי" ו"ביקורת פמיניסטית" הפכו מאיכויות פוליטיות למאפיינים סקסיים של תוכנית. למשהו שאפשר לשים על פוסטר ולבשר אותו בקול סמכותי בטריילר. הייצוגים שברלנטי וכותביו מתעקשים עליהם הופכים אט-אט לנורמה, וכמו לא מעט מגמות מוארות בטלוויזיה, זה מתחיל בסדרות הנוער ומחלחל גם לסדרות למבוגרים. לא מזיקה גם העובדה שברלנטי עצמו הוא הומו בעל דעות ליברליות ומשפחה פוטוגנית להכעיס: בן זוגו הוא כדורגלן והשניים הפכו להורים ב-2016 בעזרת אם פונדקאית ונישאו ב-2017 בטקס צנוע. כלומר, צנוע ביחס ל-300 מיליון הדולרים שהזכרנו קודם.
אולם יש גם לחץ שכרוך בהפיכתך ללפיד בוער של פי. סי. בסוף 2017, פיטרו אולפני וורנר ורשת CW את אנדרו קרייסברג, יד ימינו של ברלנטי בעבודה על יקום החץ והשואורנר של "הברק" ו"סופרגירל". קרייסברג הואשם על ידי מספר עובדות בהטרדה, בדיבורים לא הולמים וביצירת סביבת עבודה עוינת לכותבות והמפיקות - כך על פי חקירה פנימית של וורנר. "הובאו לאחרונה לידיעתנו האשמות כלפי אחד השואוראנרים שלנו", כתבו ברלנטי ושותפתו בהפקת סדרות גיבורי העל ב-CW, שרה שכטר. "אין דבר שחשוב לנו יותר מבטחונם ורווחתם של השחקנים, הצוות הטכני, הכותבים, המפיקים וכל איש מאנשי הצוות שלנו. לא נסבול הטרדה, ואנחנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו כדי ליצור סביבה שבטוח לעבוד בה, ובטוח להעיר כשהיא איננה בטוחה". הטיימינג איננו מקרי, כמובן. פיטוריו של קרייסברג התרחשו על רקע ניצניה של מהפכת metoo# בהוליווד, והיה ברור שאם העדויות על התנהגותו של קרייסברג יגיעו לתקשורת, הן יזכו לחשיפה נרחבת והסדרות של ברלנטי יסבלו כתוצאה מכך. זו, בין השאר, הסיבה שברלנטי ושכטר - הומו ואישה - חתומים במשותף על ההצהרה. ברור היה להם שהקהל מצפה מסדרה של ברלנטי שנראה תדרוש - ונאה תקיים. מקרה משיק אירע בשנת 2000, כשראשי ה-WB התלבטו אם לשדר את הנשיקה בין ג'ק ואית'ן ב"דוסון קריק" - שהיתה לנשיקה ההומואית הייצרית הראשונה ברשת פריים טיים של רשת בפריסה ארצית בארצות הברית (עד אז, נשיקה דודתית על השפתיים נחשבה לשיא התעוזה) - וברלנטי איים להתפטר. המשקל הסגולי של הנשיקה והתהודה הציבורית שלה היו חשובים יותר מפרנסתו.
ברלנטי מסמל במובהק את הדור החדש של יוצרי הטלוויזיה בארצות הברית, שהשכבה הצעירה בו כוללת את לינה דנהם ("בנות"), איסה ריי ("לא בטוחה"), דונלד גלובר ("אטלנטה"), לינה ווית' ("שיי-טאון") וג'יל סולווי ("טרנספרנט"), והשכבה המבוססת בו כוללת את שונדה ריימס וריאן מרפי. זוהי תקופת האוטרים בטלוויזיה, עידן בו מצופה מהאנשים שמקבלים את הקרדיט והכסף על יצירת מוצר טלוויזיוני סוחף ורווחי, אבל גם נאור וליברלי, שיתנהגו כמו הדמויות שהם יוצרים. הקהל האמריקאי בן זמננו, ובטח שעיתונות הבידור בת זמננו, לא מפרידים בין יוצר ויצירה (היי, לואי סי. קיי. סתם נזכרנו בך, לא יודעים למה), ותובעים מהיוצרים שיפגינו את אותה המעורבות החברתית שהסדרות שלהן מפגינות בליהוק, ושהדמויות הפיקטיביות שלהן יפגינו בתורן בבחירות שיעשו בתוך המסגרת הסיפורית. זה נשמע קפוץ, יומרני וחסר מעוף, אבל זו גם הדרך היעילה היחידה כרגע לשלב מגוון קולות ופנים על המסך הקטן. וכפי שיעידו הסדרות של ברלנטי, זה גם מאוד-מאוד מצליח.