10:00
יומו השני של כנס החדשנות בטלוויזיה, INTV, אותו עורכת קשת זו השנה השישית, נפתח עם המפיק, הבמאי והתסריטאי גרג ברלנטי. ברלנטי, שהחל את דרכו כשואו ראנר הצעיר של סדרת הדרמה הקלאסית דוסון קריק, והמשיך עם יצירת סדרות כמו ריברדייל, הטיטאנים, סדרות יקום החץ (Arrowverse) המצליחות של רשת CW, ועוד 14 סדרות שרצות כיום על המסך, מוכר כמי שהביא מגוון אנושי למסך, עם גיבורים ממוצאים שונים וייצוגים להט"ביים מרכזיים. מראיין אותו מרק קורמן, שותף בכיר בחטיבת הטלוויזיה והדרמה של חברת ייצוג הכשרונות WME, שם הוא מייצג יוצרים ומפיקים בכירים.
ברלנטי הפיק למעלה מאלף פרקי טלוויזיה, על זה קורמן מתלוצץ: "עמוד ה-IMDB שלך לא נורמלי. זה לא עמוד - זה ספר". ברלנטי הסגיר כמה פרטים חדשים, וסיפר על ארבעה פרויקטים חדשים שהוא עובד עליהם בימים אלה, בהם סדרת המשך לריברדייל וסדרת נוספת נוספת ליקום החץ.
ברלנטי מספר שגדל עם תחושה שהוא "מסתכל על המציאות מבחוץ", וזה עזר לו בדרכו להפוך למספר סיפורים. כצעיר, חשב שהתכונה הזאת נבעה מנטייתו המינית שגרמה לו להרגיש מרוחק, אבל גילה שזו תכונה חוזרת אצל מספרי סיפורים. בכלל, נראה שהוא חוזר בראיון לא מעט לנעוריו, לנקודה בה הכל התחיל: "היו לנו שתי טלוויזיות בבית, שחור לבן בחדר של ההוצבעונית בסלון, וכל המשפחה ישבה וראתה טלוויזיה יחד. טלוויזיה זו חוויה שיתופית, וזה משהו שאני רוצה להביא ביצירה שלי, ליצור אירוע חברתי, במקום שכל אחד יראה במסך הפרטי שלו". ברלנטי מתבדח על כך שכנער "לא היו לי חיים", וכראיה, מספר שהיה בובנאי, העלה הופעות קטנות בימי הולדת, והעריץ את יוצר החבובות ג'ים הנסון. הוא היה בונה את הסיפור של המופע, בלוק אחרי בלוק, באותה צורה שהוא בונה את היצירות שלו עד היום.
כמי שאחראי לנשיקה הגאה הראשונה בטלוויזיה, נישואים גאים ראשונים, גיבור על גיי ראשון, גיבור שחור(!) גיי ראשון, וכעת גיבורת העל הלסבית הראשונה (וואו, הקהילה חייבת לו צל"ש) - אין אפשר שלא לחשוד, בלשון המעטה, שילדותו כנער בארון השפיעה על הקריירה שלו. כשהיה בן 14, ברלנטי השתתף באירוע "ידיים מסביב לאמריקה", והיה עד לתהלוכה גאה נגד האיידס, בה גברים מחזיקים ידיים. אחד הגברים בהפגנה ניגש אליו וביקש ללחוץ את ידו, והוא, מפחד שהוריו יגלו את הסוד שלו, סרב. הוא מספר על ילדותו כנער הומוסקסואל בשיא מגיפת האיידס, ועל הקונפליקט בין הזהות המינית שלו ובין הפחד שהיא תגרום למותו, ממה שראה בחדשות. מאז, הוא חושף, הוא רצה לחזור לאותו הרגע במחאה הגאה, ולהפגין את האומץ שהדור של הקהילה הגאה בזמנו הפגינה.
את הקריירה שלו הוא התחיל בכלל כשחקן, ובמהלך לימודיו התאהב בכתיבת מחזות ותסריטים. "למרות שאהבתי טלוויזיה, עדיין רציתי להיות מחזאי". קווין ווילסון קרא תסריט שלו על נער שיוצא מהארון, והחל לעבוד איתו על סרט. בהמשך, הוא הציע לברלנטי לעבוד בסדרה דוסון קריק, אליה הצטרף בעונה השנייה. עד השנה השנייה הוא כתב חצי מהתסריטים, ובעונה השלישית של הסדרה ווילסון פרש והחל לעבוד על סדרה אחרת - בעוד ברלנטי בחר להישאר בדוסון קריק.
אבל הרצון להגשמה עצמית הכריעה, וברלנטי יצא לצלם סרט קצר משלו. כשחזר לסדרה מההפסקה, הציעו לו להיות השואו ראנר: "בהתחלה סרבתי, אבל הבהירו לי שזאת לו בקשה. אמרו לי: אנחנו לא שואלים, אנחנו אומרים לך, אתה הולך להיות השואו ראנר". בהמשך הקריירה שלו הצטרף לכתיבת אחים ואחיות, במטרה "להציל את הסדרה".
קורמן: "מה גרם לך לרצות להיכנס לסדרה לא שלך?
ברלנטי: "חצי מהעבודה שלי זה לעזור לאחרים לעצב את הסיפור שלהם, וחצי זה הסיפורים בתוכי, שאני צריך לספר, ואחים ואחיות הייתה שני הדברים".
"כתבתי סרט על הפקח הירוק (Green Lantern), אהבתי קומיקס ומבוכים ודרקונים, אהבתי את DC ואת מארוול, ואת כל הרנסנס האמנותי של הקומיקס בשנות השמונים". מספר ברלנטי על ההתחלה של סדרת יקום החץ. כשהתסריט שלו נפל, הוא הציע ל-CW משהו אחר: "לא הייתה לנו תכנית על, לא הייתה לנו תכנית לעשות את יקום החץ. הפלאש היה הדמות האהובה עלי, אבל לא חשבתי לעשות את זה, רצינו לעשות רק את החץ, ומשם זה פשוט התרחב. זה מאוד מתאים לקומיקס, ההרחבה הזאת, הקומיקסים המציאו את הקרוס-אובר, אז התחלנו להוסיף עוד דמויות ולהגדיל את זה". ברלנטי המשיך וסיפר על התגובות: "אתה חוטף ממי שחושב שאתה לא עושה מספיק, ואתה חוטף גם ממי שחושב ששינית את הדמויות יותר מדי. אתה צריך להבין את המהות של הדמות ולשמור אותה, אבל גם לחדש אותה ולהצעיד אותה לדור הבא".
עכשיו כשהוא אבא, הוא מתמודד עם ההתמכרות של בנו בן ה-3 לטלוויזיה: "אני לא מרוצה מזה. אתה רואה את העולם מהעיניים שלהם. אבל אני גאה שעזרתי לשנות את הנוף הטלוויזיוני, עכשיו הוא רואה כל מיני סוגים של משפחות, וכל מיני אנשים על המסך שהם כמוהו". ברלנטי מסיים את הראיון בעצה לתסריטאים מתחילים: "גם אם אני אזרק על אי בודד אני אחזור עם סיפור. תבין מה הקול שלך, זה יכול להשתנות לאורך החיים, אבל תמצא את הקול שלך. תברר את זה בזמן שאתה יושב מול המחברת או המחשב, זה יכול לשנות את החיים שלך, זה שינה את החיים שלי".
12:00
היום השני לכנס המשיך עם פאנל בנושא עלייתם של הסיפורים בפורמט "שורט-פורם" (Short-form), כלומר - תוכן שמגיע במנות מדודות, שמתאימות לעידן בו אנחנו צורכים יותר ויותר תוכן באמצעות המובייל. את הפאנל הנחה דרור גלוברמן, מומחה למדיה דיגיטלית ומנחה התכנית NEXT בקשת 12, והשתתפו ארין קיטינג - בכירה בחברת סנאפ אוריג'ינל, שמובילה את סדרת המקור של החברה המופקות באופן בלעדי לסנאפצ'אט, לורן אנדרסון - אחראית תוכן בכירה במיזם המשותף של סנאפצ'ט וחברת אינדיגו, שעבדה בעבר בNBC ופיתחה סדרות כמו מחלקת גנים ונוף ו-המקום הטוב, גיל גולדשיין - מנכ"ל חברת bunim/murry הפקות, ובעיקר, האיש מאחורי משפחת קרדשיאן.
_c.jpg)
גלוברמן: "אז מה זה בעצם שורט-פורם? זה אומר שנראה תוכן באופן אנכי ולא אופקי?"
קיטינג: "בסנאפצ'אט כן, ככה הם מחזיקים את המסך, והחלטנו להתאים את התוכן לקהל שלנו, לדרך החיים שלהם. אנחנו בונים מערכת אקולוגית למשתמשים שלנו בסנאפצ'אט, סרטוני תעודה, חדשות, כל סוגי התוכן".
גולדשיין: "אנחנו עושים תכנית בפייסבוק של רבע שעה, שזה סוג של שורט-פורם וזה היה אופקי. בסנאפצ'אט זה אנכי, אבל זה לא מחייב. חלק אומרים ששורט פורם זה 5 דקות, חלק אומרים עשר. אבל זה יכול לחיות בכל מיני צורות".
גלוברמן: "אתם רשת חברתית, למה אתם צריכים את כל תכני הוידאו האלה?"
קיטינג: "הם פותחים את האפליקציה 20 פעם ביום, שם הם נמצאים, כשבצד אחד יש להם את הרשת החברתית, ובצד השני את הדיסקברי, שם נמצאים התכנים.
גלוברמן: "גיל, עשית דברים גדולים כמו הקרדשיאן, למה לעבור לקצר?"
גולדשיין: "יש לנו שני עמודי תווך. אנחננו מספרים סיפורים, יותר מ30 שנה, זה מה שאנחנו עושים. למצוא דמויות מעניינות, עולמות מעניינים, סיפורים טובים. הקהל שלנו מאוד צעיר, שנות העשרים והעשרה. עמוד התווך השני הוא חלוציות. פיתחנו את הריאליטי, פרצנו דרך, הפכנו את MTV מרשת של וידאו לרשת של ריאליטי, אז אנחנו צריכים להיות בחוד החנית, להיות מעודכנים. אני מאמין בעולם החדש הזה, אמרתי לצוות שלי שאנחנו צריכים לשנות את המודלים שלנו, אבל אתה יוצר מודלים חדשים בואקום, בלי לדעת מה זה בדיוק. לעבוד בפלטפורמה חדשה, כניסה למים חדשים, זה מעורר יצירתיות ואנרגיה של הצוות. תסמכו עלינו, עשינו כמה דברים, תנו לנו את המידע שלכם, ואנחנו נדע איך לספר סיפורים"
אנדרסון: "היו מומחיויות בסיפור סיפורים שהבאתי איתי, והיו הרבה דברים חדשים ללמוד. היופי בפלטפורמות החדשות זו עבודה עם יוצרים חדשים, או יוצרים שטרם קיבלו הזדמנות. יש סיפורים שלא חייבים להיות חצי שעה, יש סיפורים מלאים ושלמים בחמש דקות".
גלוברמן: "אבל היוצרים החדשים האלה - לא רוצים לעבוד בטלוויזיה?"
אנדרסון: "יש רעיונות שמיועדים למובייל, אתה מחפש את הסיפורים שצריכים לחיות במדיום הזה. האנשים מגישים לנו רעיונות שמיועדים למובייל, זה המקום שבו הם רוצים שהרעיונות האלה יחיו".
קיטינג: "מדברים לקהל במדיום שבו הוא חי. זה דורש מהיוצרים להפשיל שרוולים ולעזור לנו לפצח את הקוד של העולם החדש הזה. אנחנו לומדים המון מהיוצרים, אנחנו בונים את השפה של העולם הזה בעזרת היוצרים".
אנדרסון: "מה שאנחנו עושים הוא כל כך חדש, שאפילו החוזים והעסקאות שונים".
קיטינג: "כן, וכשאנחנו רואים את התכנית בחדר העריכה - אנחנו מסתכלים על זה בטלפון, כי שם זה יחיה".
גולדשיין: "זה דור עם טווח קשב קצר, ככה הם עובדים, ככה הם צורכים תוכן".
גלוברמן: "ההפקה יותר יקרה פי דקה?"
אנדרסון: "תלוי למה את עושה מזה, לאיזה קהל, מה אתה מנסה ללמוד... אתה לא עושה איתנו עסקה כדי להתעשר מהסדרה הזאת, אלא כדי ליצור קשר עם קהל חדש". ארין קיטינג בחרה לענות לגופו של עניין: "זה סדר גודל יותר קטן של הפקה, עם פחות דמויות בפריים. החברות כבר ידעו איך להתאים את ההוצאות לצורך הזה".
"אז איך מרוויחים?", שואל גלוברמן וממשיך להקשות.
קיטינג: "פרסומות".
גולדשיין: "אנחנו לא קשורים לפרסומות, את זה הפלטפורמה עושה. זה מודל אחר, התנאים של החוזים שונים... אבל זה בסדר, כסף הוא לא תמיד העניין".
גלוברמן: "אם המדיום הוא המסר, מה המסר של shortform?"
"תחרות, טווח קשב קצר, גיימינג", עונה גולדשיין. "אתה חייב לתפוס אותם, חייב לספר סיפורים חזקים, כל העניין זה סיפורים טובים. בין אם אתה תופס מישהו בפרק של 50 דקות של משחקי הכס, ואתה תופס אותם לוידאו של שלוש דקות". לורן אנדרסון מדייקת ומסכמת: "כמי שבאה מעולם של סדרות של חצי שעה - יש סיפורים שמתאימים לשורט-פורם. אני אוהבת מאוד טלוויזיה, אבל אני תמיד עם הטלפון שלי".
13:00
"קומדיה עד הניצחון": הרצאה רצינית על קומדיה פוליטית של מיק מור, מייסד ומנהל סוכנות הייעוץ האמריקנית "מור ושות'". מור נמנה על האסטרטגים המובילים בתחום המדיה הדיגיטלית בארה"ב, אחראי לקמפיינים פוליטיים ויראליים כמו הסרטונים של שרה סילברמן, ג'יימס פרנקו וסמואל ל. ג'קסון.
"חייתי בישראל כשהייתי ילד בשנות השמונים, למשך שנה. למדתי ברייקדאנס בימק"א (מקום הכנס), ומאוד התרגשתי לראות שאפשר ללמוד פה היום שיעורי טוורקינג. כנראה התרבות האפרו אמריקאית חזקה בישראל", התבדח מור, ביאה לנושא ההרצאה. "העבודה שאנחנו עושים זה לעזור לקומיקאים שמאמינים במטרות פוליטיות, לעזור להם לקדם את המטרות שלהם. מה שמשותף לכולם, זה שממש אכפת להם ממועמד מסוים או מטרה מסוימת והם רוצים לנצל את הכישרון שלהם לשם כך. אני ספציפית עובד רק בשביל הדמוקרטים - זה נפוץ בארה"ב, שעובדים רק עם צד אחד של המפה הפוליטית".
מור נתן כדוגמא את הקמפיין שלו ושל הקומיקאית (והשחקנית, והכוכבת, והאישה האהובה) שרה סילברמן לברק אובמה, "The Great Schlep": "ניסינו לשכנע יהודים שישכנעו את הסבים שלהם להצביע לאובמה בפלורידה, והיינו צריכים לייצר עניין תקשורתי. אז ניצלנו את התקשורת - שרה התארחה בתכניות והעבירה את המסר, והצעירים נסעו לסבים שלהם בפלורידה, והתקשורת כמובן סיקרה גם את זה - וכך זה המשיך לגדול. לפני כל סרטון אנחנו שואלים את עצמנו האם זה נושא שמתאים לחדשות. אם יש סיפור עם אלמנט קומי - בחדשות יאהבו את זה, כי זה עוזר להקליל את התכניות שלהם". מור ממשיך ומפרט: "כשאתם מכניס תכנים פוליטיים למדורי סלבס ובידור אתם מגיעים לקהלים חדשים, שלאו דווקא מתעניינים בפוליטיקה".
"כמו שמשפחת קוסבי עזרה לאפרו-אמריקאים, ו-וויל וגרייס נקפיצה את קהילת הלהט"ב - יצרנו סיטקום, לווב בלבד, על משפחה מוסלמית - Halal in the Family. הגענו ל600 מיליון צופים, והיוצר הגיע לתכנית של לטרמן", מספר מור. "בימינו יש המון תוכן, הרבה יותר מאשר כשהתחלתי. אבל קומדיה עוזרת להתבלט, כי רוב התוכן הוא שלילי וחוזר על עצמו, לעומת תוכן חיובי שגורם לאנשים לצחוק, להתעניין ולשתף אותו".
16:30
הכנס לחדשנות בטלוויזיה כמעט וננעל עם פאנל נשי (בקטע מקרי) של יוצרות טלוויזיה, שיתיימרו לספר על המדע הקסום של סיפור הסיפורים (Storytelling). בפאנל השתתפו סטייסי רוקייסר - השואו ראנרית, המפיקה והתסריטאית של אנריל, קייטי אוקונל מרש - מנכ"לית קבוצת POM, אולפנים להפקת והפצת תכני טלוויזיה, ומי שפיתחה את 30 רוק, ואורלי אדלסון – נשיאת אורלי אדלסון הפקות. מיכל קופר קרן, יוצרת, כותבת ראשית ושואו-ראנרית, הנחתה.
קופר-קרן: "אוקונל, השקת את החברה שלך לפני כשנה, מה את מחפשת בפרויקטים?"
אוקונל: "להסתכל למישהו בעיניים ולראות למה הם רוצים לספר את הסיפור. פעמים רבות אנחנו נפגשים ולא מדברים על הרעיון - אלא רק מנסים להכיר את היוצר". אוקונל נותנת כדוגמא את היצירה של חניבעל: "דקסטר רץ באותו זמן ולא ידענו מה לעשות עם זה. בריאן פולר, היוצר של חניבעל דיבר איתי במשך שעות, והבנתי כמה הוא שקוע ומתעניין בספרים האלה, שהוא זה צריך להיות מי שמספר את זה. אנחנו כל כך עסוקים באיי פי, במותגי תוכן, אבל חשוב למצוא את האדם הנכון לספר את הסיפור".
סטייסי רוקייסר סיפרה על היצירה של אנריל: "הקונפליקט של רייצ'ל היה כל כך אמיתי בשבילי. היא עובדת בעבודה שגורמת לה להרגיש חזקה, והיא שונאת את עצמה על כך שהיא נהנית מהכוח... לא חשבתי עליהן כאנטי גיבורות, אלא כמו נשים אמיתיות".
קופר-קרן: "זה מעניין שזו סדרה מתוסרטת על ריאליטי"
רוקייסר: "תמיד התחלנו עם רייצ'ל וקווין, וזה היה נכון בכל עונה - מה אנחנו רוצים לספר על רייצ'ל וקווין, משם מתחילים. קראנו לזה קאפקייק מורעל: יש את כל הציפוי והדברים המתוקים והכפיים, ובפנים יש את הרעל, כל הדברים הרציניים שרצינו לדבר עליהם, תקיפה מינית, דימוי גוף".
קופר-קרן: "אדלסון, את עובדת בדוקו, ריאליטי, בדיוני, בכל סוגי המדיה - אבל היום נתמקד רק במתוסרט. מה מצית רעיון בשבילך?"
אדלסון: "ספרים, אין כמו האיי פי של ספר אם הוא טוב, וגם לפעמים אם הוא פחות טוב. שתי הסדרות האחרונות שלנו מבוססות על שירי קאנטרי, שירי קאנטרי הרי מספרים סיפור, שלפעמים אפשר להעביר לסדרת טלוויזיה".
אוקונל: "מה שמעניין בעסק שלנו זה שכל רעיון טוב שחשבו עליו כמו שצריך, הוא ימצא בית. אנחנו לא שואלים מה אנשים מחפשים. לפני כמה שנים כולם חיפשו משחקי הכס הבא. אנחנו עשינו את נרקוס. לא חשבנו על כמה זה יהיה גדול וכמה זה יהיה גלובלי, חשבנו על תכנית מאוד מקומית. אם היו מתקשרים אלינו ומבקשים את התכנית הגדולה הבאה, לא היינו עושים תכנית על פבלו אסקובר, ובוודאי לא היינו עושים סדרה עם כתוביות. אם היינו מחפשים את הדבר הגדול הבא, היינו עושים הרבה טעויות".
אדלסון: "כשיצא אנריל שאלו אותי אם אני יכולה לעשות עוד אנריל. אמרתי - למה שאני אחשוב על עוד אנריל, יש אנריל מעולה כבר".
רוקייסר: "היום אתה יכול להיות אותנטי ולדבר על עצמך, ואתה תמצא לזה מקום".
קופר-קרן: "כשרק התחלנו לפתח סדרות בישראל ניסינו לחשוב בינלאומי, אבל זה לא עבד, ואז הבנו שצריך לספר סיפורים מקומיים".
אוקונל: "המוקד הרגשי העמוק קשור לדמויות והוא אוניברסלי - משפחה בהפרעה זה עלייתה ונפילתה של משפחה, המתים המהלכים בעונה הראשונה זה אדם שמחפש את משפחתו".
אדלסון: "אנחנו מסתכלים חמש עונות קדימה, לראות שלסדרה ולדמויות יש לאן להתפתח".
קופר-קרן: "ואיך הבינג' והסטרימינג שינה את הסיפורים?"
אוקונל: "כשהפקנו את העונה הראשונה של בית הקלפים, בנטפליקס ראו הכל בבינג', והיו דברים שלא ראינו בעצמנו, חזרתיות בכל מיני אלמנטים. כל פרק היה מעולה, וכשראו אותם ברצף, פתאום ראו את הבעיות..."
אדלסון: "כן, יש התאמות קטנות שצריך לעשות".
רוקייסר: "אני כותבת לנטפליקס עכשיו, וגיליתי שאתה לא צריך לדחוס כל כך הרבה לפרק הראשון - כי בשיטת הבינג' אנשים צופים גם בשלושה פרקים כדי 'לבדוק' סדרה, אז הבנו שאנחנו יכולים לרווח יותר".