היוש גילת. על מה יכולה להמליץ לנו אחד מהאייקונים הגדולים של הטלוויזיה הישראלית?
"זאת שאלה מעניינת, כי במשך שנים לא ממש ראיתי סדרות ישראליות, ואני דווקא מאד אוהבת טלוויזיה ורואה המון סדרות. בשנים האחרונות יישרנו קו, והסדרות הישראליות פשוט לא נופלות ברמה מהסדרות שמגיעות מארצות הברית. הסדרה שאני הכי אוהבת כרגע היא איש חשוב מאד. יש פרקים שכשחקנית אני רואה, ואחר כך ממש לא יכולה לנשום. זה כל כך חושפני ומטלטל. גם המשחק, גם הבימוי, גם איך שזה כתוב - הכל בה פנטסטי. הפרק שהוא עושה אודישן בארצות הברית והפרק שבו הוא מגלה אחר כך שהוא לא קיבל את התפקיד היו כל כך חזקים, ומשקפים המון מהסיפור האישי שלנו כשחקנים".
בסוף הפכת למעריצה של טלוויזיה ישראלית.
"השנה ראיתי גם את על הספקטרום, ואני חושבת שזו הסדרה הכי טובה שאי פעם הייתה בארץ. עד כדי כך. זה לא רק ההצגה של הנושא - המשחק שם היה פשוט מופלא. אני נורא נהנית לראות שעושים בארץ כאלה דברים נפלאים, שאני רק מקווה לשחק באחד מהם. זה כמובן לא חדש שיש שחקנים טובים בארץ, אבל לאחרונה נותנים לכותבים יותר חופש ויוצאות תוצאות מצוינות".
ואם נחזור רגע בכל זאת לשוק הבינלאומי, יש ז'אנר שתופס אותך במיוחד?
"יש הרבה, אבל בזמן האחרון נהניתי מדרמות היסטוריות. אני אוהבת שהן עלילתיות, אבל גם מבוססות על האמת. סדרה כזו שמאד אהבתי לאחרונה היא הכתר. זה קטע שיש שם ממש דברים שאני זוכרת מהילדות. באחד הפרקים הראשונים יש סצנה שמתגלה שהנסיכה מרגרט ניהלה רומן, ואני ממש זוכרת כילדה שזה קרה ודיברו על זה. נורא מרגש לראות את זה פתאום קורה מחדש בטלוויזיה!".
ואיזו סדרה מבחינתך היא הדוגמא ומופת לטלוויזיה טובה?
"האמת שעכשיו רק השלמתי את העונה הראשונה של בלש אמיתי. מה זה הדבר הזה! זה באמת לא נופל מיצירה קולנועית. אני אגב מאד אוהבת בינג', אבל סדרות כמוה אני לא יכולה לראות בבינג'. סדרות באמת טובות אי אפשר לראות ככה. אני צריכה לראות פרק ולנוח. קצת לעכל, לחשוב. אני אפילו חולמת על זה בלילה. אלו הסדרות שאני אוהבת, שמזיזות אצלי משהו. אחר כך בין פרק לפרק של סדרה מעולה אני רואה את כל הזבלה".
הנה, עכשיו זה נהיה מעניין! מה הזבלה האהוב עלייך?
"הכוונה שלי היא לסדרות קלילות. זה כמו לקחת כפית מסורבה בין המנות העיקריות. אלו סדרות שלא אכפת לי גם אם מחר יפסיקו לשדר אותן באמצע ואני לא אראה יותר לעולם. למשל המדריך לרוצח, האנטומיה של גריי, האישה הטובה, חברים. יש מלא דברים שאני רואה שמייקל (בן זוגה) ממש בז לי בגללם. למשל כשהייתי רואה סקנדל, שזו הרי חרא סדרה. ראיתי אותה פשוט לצאת מידי חובה כי היא התחילה טוב, אבל אחר כך היא התדרדרה ברמות שזה כבר באמת בלתי נסבל. די! אתה רק רוצה כבר שיהרגו אותה ונגמור עם זה. התביישתי שאני עדיין צופה, אבל אני בעד לנסות כל דבר".
כל דבר? מה עם ריאליטי למשל?
"את שתי העונות ראשונות של האח הגדול ראיתי ומאד אהבתי. הייתי רצה הביתה מהצגות לראות מהר את הפרק, שאף אחד לא יספיק לגלות לי בטעות מי עף. אפילו הייתי מסמסת למועמדים שאהבתי! אחרי שתי עונות זה הפסיק לחדש לי ולעניין אותי. אני לא מאלה שיגידו שלא יוצא לי לראות, אני בוחרת שלא. מיציתי. בכלל אני מעדיפה שלא לראות טלוויזיה בלייב, אלא בקצב שלי".
מה הדבר הבא ברשימה? אולי משהו שפספסת בלייב והגיע הזמן להשלים?
"שמע קטע, הייתי עכשיו בארצות הברית וכולם דיברו איתי רק על פאודה. לא היה מקום שהלכתי ולא הזכירו את זה, ואני כמובן מדברת על זה בהמון גאווה, ולא גיליתי לאף אחד שבכלל לא ראיתי. זה היה הסוד הקטן שלי. עכשיו אני אהיה חייבת לראות פאודה. אני דווקא אוהבת סדרות כאלו, גם לסדרות כלא אני מאד מתחברת".
מה מושך אותך דווקא בכלא?
"כנראה הסכנה. בכל זאת, אלו הדברים הכי רחוקים ממני. אוז הייתה סדרה מופתית, אהבתי את וונטוורת' האוסטרלית. כמובן שכתום זה השחור החדש. מאד אהבתי את הקונספט, שכל פעם מספרים לך סיפור של אחת הדמויות. יכול להיות שדמות הייתה במשך כמה עונות ברקע, לא מורגשת, ופתאום חושפים את ההיסטוריה שלה ונותנים עוד איזה רובד לסדרה. בכלל דמויות של נשים מאד מעניינות אותי, ובמיוחד של נשים בגילי. אני מקווה שגם לארץ זה יגיע, שיהיה מקום לנשים מכל הגילאים והסוגים. בהרמון למשל הייתי מאד גאה לקחת חלק מהסיבה הזאת".
טוב, את גילמת כמה דמויות נשיות בלתי נשכחות בעצמך. איזו דמות טלוויזיונית הכי אייקונית בעינייך?
"אני חושבת שפעם הדמויות האייקוניות היו מושלמות ובלתי מושגות, ובגלל זה היינו מעריצים אותן. היום עושים דווקא דמויות ראשיות שמתמודדות עם קשיים לא פשוטים – התמכרויות, הפרעות נפשיות. לאט לאט מאפשרים לנו יותר להזדהות עם דמויות וזה משהו שאני אוהבת. אחת הדמויות האייקוניות בעיניי מהבחינה הזאת הייתה דקסטר. אתה מוצא את עצמך אוהב רוצח, דואג לו, רוצה שהוא יהיה בסדר! באיזשהו מקום זה דווקא מאפשר לנו לקבל יותר גם את עצמנו".
מבין לגמרי מה את אומרת, אבל אני עדיין נשאר עם...
"עידית לינוביץ'?".
איך ידעת?!
"אני רוצה להגיד לך שאני הרבה יותר אוהבת את עידית לינוביץ' של הסדרה תנוחי. פתאום היא הייתה מין קלאמזית כזאת, הייתה לה המון חוסר מודעות. זה היה הצד הקומי שלה, אבל בעצם הצד האמיתי, עם כל השריטות שלה. ברמת אביב ג' זה היה כתוב בשיא הרצינות, ופה אורי גרוס (שכתב את הסדרה) בחר להראות את החולשות והפגיעות שלה, דווקא כי הוא כל כך אהב את הדמות. היא עדיין אותו אייקון, אבל הפעם ברור שהיא חיה בסרט".