עמק הסיליקון, ארץ הטכנולוגיה המטורללת של דרום מפרץ סן פרנסיסקו, הייתה במשך שנים מסתורית כמו נרניה עבור הדיוטות הייטק שלא גדלו ב-8200. סטארט-אפים תמהוניים, טכנולוגיות מבלבלות ובעיקר, סכומי כסף עם כל כך הרבה אפסים שהתחרטנו עמוקות על שהברזנו משיעורי מתמטיקה בתיכון. הבועה ההייטקית לא הייתה רק בועה כלכלית, אלא בועה תרבותית של ממש, כזו שהשאירה את הגיקים המצליחים בעולם כדמויות עלומות שמנהלות לנו את האינטרנט והטלפונים מאחורי הקלעים. אבל הפיכתם של מנכ"לי הסיליקון ואלי לדמויות מוכרות - אנשים כמו אילן מאסק, מארק צוקרברג וכמובן האב-טיפוס לכל הסלב-טק, סטיב ג'ובס - הולידה סקרנות כלפי הבועה מלאת החשיבות העצמית של עולם ההייטק. וכמו כל בועה, גם היא זכתה לבסוף לקומדיה ראויה שתוקעת סיכות - סליחה, שבבים - באותה חשיבות עצמית.

עמק הסיליקון, הסדרה החכמה והמצחיקה של HBO על אותה ארץ טכנולוגיה, היא הקומדיה הראויה ביותר לגיקים העשירים בעולם. היא מצליחה לפרק בסבלנות ובעזרת רגעים קטנים שמרגישים גדולים (או גדולים שמרגישים קטנים) את היומרה, הצביעות והכוחניות של העולם רווי האגו הזה. המיתוס הכל כך אמריקאי, זה שלפיו בסוף החנונים שהתעללו בהם בתיכון הופכים בסוף למצליחים ביותר, מקבל נפח נוסף כשמתגלה שאותם סו-קולד חנונים יכולים להפוך בעצם לבריונים מתעללים, או להמשיך לספוג התעללות גם עם כמה מיליונים בחשבון הבנק. חוץ מזה, יש משהו מזכך בלהיזכר שגם צוקרברג צריך להתעסק בקטנוניות, נקמנות וכן, גם בטיפשות אנושית קלאסית.

בכלל, הדבר שעושה את עמק הסיליקון לסדרה מוצלחת הוא לא מאבקי הכוח, אלא הפוקוס המעניין על הפגמים האנושיים. בעולם שבנוי על חיפוש באגים ותיקון גרסאות, הגורם האנושי שבו הוא החוליה החלשה. הדמויות המגוונות והמאוד ריאליסטיות של הסדרה, פגומות כולן ומנסות לחפות על הפגמים בעזרת עליונות מחשבתית וטכנולוגית, ניסיון חסר סיכוי באופן אינהרנטי. כך ברור שלא משנה אם חברת פאד פייפר שבמרכז הסדרה תצליח להפוך ללהיט הטכנולוגי הבא, כי העומדים בראשה תמיד יסבלו, אם לא מאויביהם אז מעצמם. כך גם אנשים שלא טחנו קודים או מדברים בשפת הסתרים של העמק מצליחים למצוא את עצמם בקרב קבוצה שנמצאת על איזשהו ספקטרום של הפרעות חברתיות.

את התרגיל החכם הזה אפשר לייחס ליוצר הסדרה מייק ג'אדג', שמאז ומתמיד ידע להציג עולם אבסורדי וריאליסטי כאחד, להציב בו דמויות אמינות ולשחק בהם את המשחק האמריקאי כל כך של הצלחה וכישלון. ג'אדג', שהתפרסם כשיצר את בני דור האקס המפורסמים ביוויס ובאטהד, הצליח לגעת בשבריריות של התרבות האמריקאית בסרטים הסאטיריים "מהומה במשרד" ו-"אידיוקרטיה" ואף היה מהמעטים בהוליווד שהשכילו לראות את חשיבותה של אמריקה האדומה, זו שהובילה לבחירתו של טראמפ, בסדרה המלך היל. יצירות העבר שלו מלמדות שג'אדג' אוהב לבחור עולם שרחוק מעין הצופה ולצלול לעומקו ולרוחבו כדי לשלוף את הניואנסים הקומיים הקטנים שמרכיבים את המגוחכות הקיומית שכולנו חיים.

על אף הרעיונות הטכנולוגים המורכבים שנזרקים על ימין ועל שמאל בסדרה, קל מאוד לצפות בעמק הסיליקון ועוד יותר קל להיסחף לתוך העולם הצבעוני שלה. קל לאהוב את הדמויות שלה, על אף שהן אנשים בלתי נסבלים (ואולי דווקא בזכות היותם אנשים בלתי נסבלים) והאתנחתות הקומיות הרבות שהסדרה מציעה משאירות אותה מבדרת. גם כשלעיתים העלילה מעט חזרתית, דמויות כמו ג'ין-יאנג או ארליך בכמן מתגמלות את הצופה עם רגע מטופש ודמויות כמו גילפויל או ריצ'ארד הנדריקס עם רגעים מבריקים במיוחד. וחוץ מזה, מי שלא יתאהב בג'ארד או ביגהד נטול לב ו/או חוש הומור.

כשענקי הממון והחוכמה מתגלים במלוא מבוכתם כחבורת אנשים חסרי ביטחון עם תסביכי גדלות, המפלצת לא כזו נוראה. פייסבוק וגוגל, ששולטות בחיים שלנו לא פחות מהנתניהוז, הפכות להיות קטנות פתאום. זה לא הופך אותן או את הכוח שלהן לפחות מפחיד, אבל כן מזכיר שאנחנו לא מתמודדים מול מכונות חסרות לב, אלא מול אנשים, גם אם לפעמים הם חסרי לב. ואם יש משהו שאפשר ללמוד מחמשת עונותיה של עמק הסיליקון, זה שאין מה לדאוג, כי גם לב אפשר לתכנת, פשוט צריך את האנשים הנכונים.