רד פורמן הוא האבא הקשוח האולטימטיבי. אין לו אף פעם כוח אליך, כל מה שאתה אומר מטומטם, אתה מטומטם, והוא לא מכיר סיפוק גדול יותר מזה שאדם מקבל כשהוא מאיים לדחוף את כף רגלו אל תוך התחת של מישהו. בדרך כלל לזה של הבן שלו. נראה שהגבול שלו עובר בהגשמת האיומים הללו, אבל גם איומים חוזרים ונשנים לאלימות פיזית מהווים סביבה אלימה עבור ילד. לא פלא שאריק כזה ילד חוצפן.
אבל מה יקרה אם נסתכל על רד בתור הגיבור של הסיפור, ולא הנבל? מה אם ניתן לו ליהנות מהחמלה שנראה שהוא לא מסוגל לספק לבנו? הוא בהחלט הרוויח את זה, אם לא בשום דבר אחר, אז בכך שקיבל את הייד אל ביתו והחל לטפל בו אחרי שאמו השתיינית נטשה אותו (ולפני שהייד גילה מי זה אביו ומאיפה הגיע האפרו הזה). אבל גם לפני זה, זה ברור לכל צופה שרד אוהב בנו ורוצה רק בטובתו.
אז מה מביא אותו להיות אב קשה כל כך, ומה גורם לכעס התמידי שלו, שלעיתים קרובות מדי נפרק על בנו, אריק? אולי קל יותר לענות על השאלה הזו כשמביאים בחשבון את העובדה שרד נלחם בשלושה קרבות גדולים בשתיים מהמלחמות הקשות שידעה ארה"ב. רפרנסים מעונותיה השונות של מופע שנות ה-70 מציבים את רד (ששירת בחיל הים האמריקאי) בשתי מערכות שונות של מלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה. בין היתר, אנחנו יודעים שהוא נלחם בגואדלקנאל, קרב שהתרחש בין 1942-1943, ובהתחשב בכך ששנת הלידה של רד היא 1927 - חשבון פשוט יגלה שבגיל 15 רד כבר נלחם בחזית למען המולדת שלו. האם רד שיקר בנוגע לגיל שלו כשהתגייס לצבא? האם התסריטאים התבלבלו? או שמא הסתירה בין גילו של רד לבין השנים בהן התרחשה המלחמה היא בכלל תוצאה של סתירה מוקדמת יותר הקשורה למרוצת השנים במופע שנות ה-70 (שמונת עונותיה של הסדרה מגוללות ארבע שנים בין 1976 ל-1980, מה שיוביל למסקנה הסבירה שכל עונה הריצה חצי שנה. אבל, רגע, איך זה שבכל עונה יש פרק חגיגי של חג המולד? איפה הסתירה? זה כנראה נושא לכתבה אחרת)?
למרות שאין לנו תשובות חד-משמעיות לשאלות הנ"ל, ולמרות שרבות מהעובדות לגבי הקרבות השונים בהם לקח רד חלק, לפחות על פני השטח, סותרות, דבר אחד ברור - רד פורמן הוא הלום קרב. למה זה כל כך ברור? תישארו איתי רגע.
נתחיל במאפיין הבולט ביותר של רד - הוא כועס. הוא כועס על אריק כל הזמן, הוא כועס על כל דבר שמונע ממנו שקט או מצריך ממנו לקום מהכורסה, הוא כעס אפילו על הנעליים שבוב נתן לו במתנה. מכיוון שרגשות מעלים את הזיכרונות אותם הם מנסים להדחיק, אנשים הסובלים מדחק פוסט-טראומטי (PTSD) נוטים להראות פחות מהרגשות שלהם. מה גם שכשהם כן חוזרים למאורעות אותם הדחיקו, הם חווים אותם עם אותה תחושת הדחיפות שהרגישו כאשר התרחשו לראשונה, ומאמינים שהם חזרו אל הקרב מסכן החיים - מה שגורם לעלייתם של רגשות חזקים נוספים שמבחוץ ניתן לבלבל בקלות עם כעס.
והעניין עם רד, הוא שאם נוציא מהמשוואה את המזג הלא נעים שלו, הוא מתגלה כאבא אכפתי ודואג, כזה שמסוגל ורוצה להעניק לבנו עצות רגישות ונבונות. הוא הכניס לביתו ילד מוזנח ונטוש ודאג לו כמו לבן נוסף. העובדה שאריק מרשה לעצמו להתחצף כך לאבא שלו, מראה כמה המניירות של רד הן רק הצגה. גם האיום הנצחי של רד לדחוף את הרגל שלו אל התחת של כל מי שמעצבן אותו מתברר כמצג שווא; לפי כמות הפעמים שהוא פולט את הווריאציות הרבות והשונות על האיום הזה ניתן היה לחשוב שהוא משתמש בחורים רקטליים כבנעלי הליכה, אבל כאשר אריק שאל אותו אם הוא אי פעם באמת דחף למישהו את הרגל לתחת הוא ענה "פעם אחת, בקרב באיוו ג'ימה, אבל אני לא יכול לדבר על זה".
אז הנה לכם, רד פורמן הוא הגיבור האמיתי של מופע שנות ה-70, ואם רק היה מחכה למופעים של העשורים שהגיעו אחר כך, אולי הוא היה מקבל את היחס הראוי לגיבור מלחמה הלום קרב וכתוצאה מכך היה נותן לצדדים הנעימים יותר שלו לצאת החוצה לעתים קרובות יותר. עד אז, תגנו על התחת שלכם.