כשבנות גילמור חזרה לחיינו עם ההתנעה מחדש של נטפליקס שעוקב אחר שנה בחייהן של לורליי ורורי, היא הציגה בפנינו את אחד הפחדים הגדולים ביותר של צמד האם והבת עם הלשון הזריזה במערב. לא מדובר בערב עם אמילי גילמור או סגירת הדיינר של לוק, אלא החשיפה לגברים שמנים. בפרק שנקרא "קיץ", הן יושבות על שפת הבריכה ומזהירות אחת את השניה בכל פעם שמתקרב גבר שמן, בין אם הוא בבגד ים או לבוש. "אזעקת כרס", הן אומרות, והמצלמה אכן מראה רק את הכרס. טוב, זה לא שיש לאנשים שמנים עוד תכונות מעבר להיותם שמנים.
חוסר החיבה של לורליי ורורי לכל מי ששונה מהן תועד היטב גם בשבע העונות הראשונות של בנות גילמור, אבל כשהסדרה חזרה לעונה חדשה בעידן הרבה יותר פוליטיקלי קורקט, איימי שרמן-פלדינו (יוצרת הסדרה שלא בדיוק ידועה כאדם סובלני לזולת בעצמה) החליטה להענות לאתגר ולהפוך את הגילמוריות, כמו גם את מי שמסביבם, לקצת יותר מעודכנים ברגישות של פוליטיקת הזהויות. הדוגמה הבולטת ביותר היא היחס לקהילת הלהטבפא"קים. העונות הראשונות של הסדרה מכילות כל כך הרבה אמירות הומופוביות מעוררות אי נוחות, שלא מתיישבות עם התדמית הליברלית והזורמת שרורי, ובעיקר לורליי, מנסות להתהדר בה. אפילו מישל, שנדחף ממש בכוח לארון בסיבוב הראשון של הסדרה, קיבל בן זוג לחיים בעונה החדשה.
אבל יחס נעים ונחמד לזולת ממש לא מסתיים בפוליטיקלי קורקט. כן, זה נחמד להשתדל שלא לפגוע באוכלוסיות במקום לנפנף באגרסיביות בחופש הביטוי כרישיון להיות מרושעים, אבל לורליי ורורי לא סבלו רק מהומופוביה ושמנופוביה, הן גם היו חברות ממש מחורבנות, ובאופן כללי נשים לא מאוד נחמדות.
למען הסדר הטוב, אין פה כוונה לשנוא את בנות גילמור או אפילו את שתי הדמויות. כמו נשים רבות, גם אני צפיתי בסדרה אינספור פעמים, הייתה לי גילמורית שהרגישה כמו נפש תאומה (לורליי) ועד היום אין סיכוי שאסרב לצפות בפרק. מדובר בסדרה מצוינת, ואיימי שרמן-פלדינו ממשיכה להוכיח עם גברת מייזל המופלאה שהיא כותבת נשים שהן אולי לא כל כך מציאותיות, אבל כל כך מענגות לצפייה.
עכשיו כששמנו בצד את האהבה האינסופית שאני רוכשת לסדרה, אפשר להתפנות לעלבונות, אבל תחשבו עליהם כעל אינטרבנשן. לורליי, רורי, כולנו אוהבים אתכן. אבל בחייאת, אתן חייבות להשתנות.
לא מדובר אפילו באופן שבו הן מתייחסות לאנשים זרים, כמו הלגלוג על גברים שמנים על שפת הבריכה או הפרק ההוא בו רורי החליטה שלקרוא לבלרינה שאינה מידה 36 "היפופוטם" בביקורת הופעת מחול. אם מסתכלים על הקשרים הקרובים שלהם, מגלים שלורליי ורורי, ככל הנראה מתוך תחושת עליונות - אולי מוצדקת - מתנהגות בצורה די מסריחה גם לאנשים הכי קרובים אליהם.
אחת הבדיחות שחוזרות על עצמן בעונה החדשה היא עד כמה נשכח בן הזוג הנוכחי של רורי. לורליי ולוק בקושי זוכרים שפגשו אותו, והיא לא מפסיקה להשאיר אותו מאחוריה במקומות, ואפילו שוכחת להיפרד ממנו. את העובדה שהוא בלתי זכיר אפשר לנפנף כקריצה לעבר הצופים, שלא מכירים את הדמות החדשה, אבל בתוך העולם הגילמורי, רורי בוגדת בו באופן שיטתי במשך שנתיים, עם לוגאן המאורס.
אמנם רורי בגרסת גיל שלושים פלוס שלה אמורה לתפקד כקלישאה מילניאלית, כולל הנזילות בתפיסת מערכות יחסים, אבל לא מדובר כאן בקשר פתוח. רורי ולוגאן מרגישים לחלוטין בנוח לבגוד בבני הזוג שלהם, וגם אם זה מרד מילניאלי כנגד מודל המונוגמיה (כזכור לכם, רורי איבדה את בתוליה לדין בזמן שזה היה נשוי ללינדזי), שאנחנו לגמרי בעדו, עדיין מדובר בשקרים והתגנבויות מאחורי הגב של בן הזוג שלה, שהיא מתייחסת אליו כמו ערימת זבל בין כה וכה. וזה - כבר לא קול.
אבל רורי, וגם לורליי, מעולם לא הצטיינו בחברות. לורליי מנצלת את הקראש של לוק עליה במשך שנים, תוך שהיא עוטפת את מערכת היחסים הזאת בתירוצים תמימים של "אני? הוא אוהב אותי? לא שמתי לב!". צפייה מדוקדקת יותר בסדרה גם תבהיר שאמילי גילמור היא ממש לא המפלצת שלורליי מתארת, והפלאשבקים לעבר מוכיחים שהיא וריצ'רד דווקא תמכו בלורליי בכל דרך שיכלו לאחר שנכנסה להריון בגיל 16. מילא להיות נערה שמרגישה חנוקה בבית העשירים שלה, אבל שלושים שנה אחרי, למה לורליי לא מצליחה לשחרר מהכעס שלה?
אבל מעל הכל, מטריד לראות את היחס של השתיים לחברות הקרובות שלהן. נדמה שלורליי ורורי כל כך מודעות לעובדה שהן יפות, חכמות ומצחיקות, עד כדי כך שהן מתנהגות כאילו הזכות להיות בחברתן היא מתת האל, ולא מתאמצות יותר מדי לשמר את החברויות שלהן. קשה למצוא דוגמאות, למשל, לכך שלורליי מעריכה את הבסטי שלה והשותפה העסקית - סוקי. הרגעים האלה מגיעים, לרוב, רק לאחר שלורליי פוגעת בסוקי עד כדי כך שהיא נאלצת להתנצל, להתנחמד, ולהזכיר לה שהיא "החברה הכי טובה שלה" - טייטל שעובד כפלסטר לחברויות עד גיל 14 פחות או יותר, לא מעבר.
רורי, שלמדה את כל מה שהיא יודעת מאמא שלה, אמנם מתפקדת כחברה לא רעה בכלל לליין, אבל משחזרת את היחס המזלזל של לורליי לסוקי בקשר שלה עם פריס. עכשיו, פריס היא אדם קשה, אף אחד לא מערער על כך, אבל כשרורי ממשיכה לנחור לעבר פריס בבוז בכל פעם שזו אומרת לה שהיא החברה הכי טובה שלה, זה כבר מתחיל לגרום לאי נוחות, בוודאי כשהשתיים נשארו בקשר כ-15 שנה. לורליי גם היא מתייחסת לפריס באותו הבוז, למרות שהיא חברה נהדרת לבתה וגם מעריצה את האדמה שלורליי דורכת עליה.
דמויות פגומות זה נהדר, ולורליי באמת זוכה לביקורת על ההתנהגות שלה כלפי אנשים אחרים, שאותה היא מתרצת בכך שגדלה לבד והייתה צריכה לדאוג לעצמה. לרורי, לעומת זאת, ישנם פחות תירוצים, ונראה שהיא פשוט מסתמכת על העובדה שאמא שלה גידלה אותה להיות נרקיסיסטית. האהבה העצמית שלהן והאובססיה אחת לשנייה בקושי מאפשרות להן חברויות אמת עם אנשים אחרים, ומי שרוצה להישאר בסביבה, כדאי שיתרגל להיות במערכת יחסים שלא כוללת הרבה נתינה מהצד השני. לורליי ורורי הן עדיין שתיים מהדמויות הכי מענגות לצפות בהן על המסך, אבל אם אי פעם ניתקל בהן, סביר שנסתובב ונלך בכיוון ההפוך, ונעדיף לשתות כוס קפה רביעית עם הגילמורית הנחמדה מכולן - אמילי.