כולכם מפספסים את הקאמבק המטריף של השנה

ורי פלזנט
במקום להתעכב על סערת התאגיד התורנית, שבה למרבה הצער שני הצדדים מתעקשים לפספס את הנקודה, יהיה חכם פשוט להמשיך להתעסק ביצירה עצמה. והשבוע: "הסדרתיים" (כאן חינוכית), עוד להיט ילדים ונוער פוטנציאלי ששואף להיות מצליח מספיק בשביל להבטיח בדרך נוספת את הביקוש הציבורי לתכנים הנ"ל. ואם לפני שני עשורים "הפיג'מות" החזירה דור שלם לשנת 1999 ו"להיות ג'ון מלקוביץ'", הפעם הסדרה של יגאל שפירא ורשף שי מזיזה את הצופים ל-1998 - ימי "פלזנטוויל" - רק בצבע.

הקונספט של שאיבת הגיבורים לסדרה-בתוך-סדרה אינו פורץ דרך - ולמען האמת יש כרגע גם את "צ'יינה טאון מבפנים", סדרה אמריקאית די מאכזבת שעושה דבר מאוד דומה. אבל "הסדרתיים" מכוונת מעבר לזה, ואף מצליחה להיות טובה יותר, נגישה יותר ונטולת דמי מנוי: זו סדרה מתחכמת על טלוויזיה שהיא באותה נשימה סדרת מחזמר מושקעת, הודות למפיק המוזיקלי הגאון אמיר לקנר שאחראי לרנסאנס "זהו זה", ובניגוד לרבות ממקבילותיה היא אפילו לא מתהדרת בהמון שמות מוכרים עבור הקהל שבחוץ (אלא אם סופרים את בן הזוג של עדן חסון). בין העלילה לשירים "הסדרתיים" מנסה לעשות הרבה דברים נוספים, ולעיתים הם רבים משאפשר לשאת בפרק יומי קצר אחד. אבל ייתכן שעבור הדור שחייו הם הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה, בלשון המעטה, התרכובת שהיא מציעה דווקא תוסיף לחינוכית עוד איקס על החגורה.

מה לראות?
את "מילי בלאק" (יס, הוט וסלקום), שדי חולפת מתחת לרדאר יחסית לדרמה של HBO וממש לא מגיע לה. לפעמים כל מה שצריך בשביל להפוך את סדרת התעלומה הבריטית הגנרית לאירוע מעניין הוא להעתיק את מיקומה לג'מייקה. לביקורת המלאה.
הלא נורמלי החדש
עוד סערה תקשורתית שליוותה את השבוע האחרון, אם כי בממדים קטנים בהרבה, התעוררה דווקא ב"ערב טוב עם גיא פינס" (קשת 12). כחלק מהקידום הנצחי של המופע הנדחה ביותר בתולדות חנוכה, אמר המגיש גיא פינס בשידור ש"החטופים עוד לא חוזרים, אבל כוכבי הפסטיגל דווקא כן". ניסוח קשה מאוד, אפילו מחריד, שקושר בין פצע מדמם לעוד אלמנט תרבותי שמנרמל אותו - אבל היו מי שלא הבינו את הנקודה הכי ברורה בנוגע לאותו ניסוח: זה כל הקטע שלו.

כפי שפינס עצמו נאלץ להסביר למחרת, כי הציניות המובנית שלו לא פטרה אותו מלהסביר לאנשים את המובן מאליו, השבוע ירדנו מ-101 ל-100 דברים מגוחכים ומקוממים יותר מאותה אמירה. ודווקא הוא, שקרוע בין החובה המקצועית לדווח על בידור לקיום הלא מבדר בכלל של התקופה, מצא דרך לבטא את האבסורד שהרבה גופי תקשורת רציניים ממנו בחרו לדרוס בדרך לקוריוז הבא. ניכר שמי שהזדעזעו מהניסוח המקורי של פינס הם אנשים שלא באמת טרחו לעקוב אחר האבולוציה שעברה הרצועה במהלך השנה החולפת, כזו שמתבטאת גם במובן האסתטי (סיכת חטופים כדרך קבע) וגם באופן שבו היא מתווכת לצופיה את הפער בין ההשקות לעולם שמחוץ להן. אין משדר שבו המלחמה והשלכותיה לא מקבלות אזכורים כלשהם, כולל בהפסקת האש שעלולה לנרמל את הלא נורמלי, והאזכורים האלה הם לחלוטין לא מעולמות ההלבנה או מירוק המצפון. אז כן, חובה להמשיך עם אמירות כאלה שמרגישות הכי תלושות שיש. לספרי ההיסטוריה לא אכפת מטוב טעם, אלא מאנשים שבחרו להתייצב בצד הצודק.
פריים אחד למזכרת
תודה ל"פגישה" (כאן 11) ורוני קובן על מם מיידי, וממש לא תודה לאבישי בן-חיים על עוד שימוש בתיאוריה ראויה לטובת המאבקים הכי פחות חשובים.
מועדון כתב
אם להסתמך על נתוני הצפייה והיעדר תשומת הלב ברשתות, כולם מפספסים כרגע את הקאמבק הטלוויזיוני המרגש של השנה. בסדר, "מרגש" זו מילה גדולה, והאמת שגם "כולם" - אבל בוגרי "מה נסגר" הי"ד עם רועי בר-נתן הם עדיין קהילה שמגיע לה את כל הטוב שיש לעולם הזה להציע. והטוב הזה חזר לאחרונה, בימי חמישי בלבד ובמשבצת לילית של אחרי-אחרי-אחרי הפריים טיים. אין בימינו יותר מדי טאלנטים ששווים טרחה כל כך ספציפית ומרחיקת לכת, ובכל זאת: אילון בן-יוסף הוא חתיכת בן אדם.

ב"מכתוב" (רשת 13), שנראה כאילו צילמה את כל פרקיה ביום אחד - וליתר דיוק, תוך שעתיים - הגרפולוג היחיד בישראל שמתקרחן גם עם אביבית בר זוהר וגם עם גילה גמליאל מעניק מנת חרפון שבועית מהסוג שכולם למדו להכיר בעשור שעבר. רשימת האורחים מורכבת על ידי אנשים שאומרים כן להכל (משה פרץ, מעיין אשכנזי) ואנשים שמחויבים כרגע לערוץ המשדר (אור בן דוד, מוטי "אתה עושה העצמה נשית וכאלה" רייף), ובין לבין משתלבים אורחים אנונימיים, אנשים שעולים מהבית בזום תחת תאורה בלתי נסבלת ומחזורית שמחביאה בתוכה את השת"פ הכי פסיכי בענף. וזה שפרקי "מכתוב" זהים לחלוטין לא הופך אותם לבעלי מבנה ברור, אלא לשיבוטים נטולי נשמה. ממש כמו השיחות שבן-יוסף מנהל עם האורח המפורסם: תמיד הוא ישאל איך אנשים מגיבים לו ברחוב, תמיד הוא ימצא דרך לשלב בשיחה את בורא עולם.

ולמרות שאף לא באמת בא ל"מכתוב", הבודדים שבאים בכל זאת עושים את זה לשם הגרפולוגיה. האם ידעתם שהסיבה שבגללה מוטי רייפ סולד מאותיות סופיות היא שה-פ' שלו "משאירה אותך פתוח ליעד הבא"? האם ידעתם שה-ל' השבורה של זוכה "האח הגדול" מסמנת את יחסיו המורכבים עם אבא? בהקשר הזה ראוי לעדכן שבן-יוסף פותח כל פרק בהבהרה שיגיעו אליו "אנשים שלא למדתי עליהם בשום תחקיר מראש", שזה הרי הדבר הכי לא מסגיר-בהפוכה שאפשר לומר רגע לפני שנכנס אליך לאולפן מישהו שדיבר בריאליטי בדיוק על אותו עניין. הוא שולח בחורה אנונימית לפגוש את אביה הביולוגי, היא מעדכנת שהם נפגשו לפני שבע שנים. היית צריכה לנסוע שוב מאז! היא נסעה לפני שנתיים. היית צריכה לשמור על קשר! הוא לא הסכים. חבל מאוד ש"מכתוב" לא משודרת בשידור חי, כי אז מן הסתם היינו מקבלים עוד הרבה רגעים כמו אלה שהפכו את בן-יוסף למומחה כה מפוקפק. אבל גם בתקציב הדל, מול הסלבס הדלוחים ביותר בישראל, יש מספיק דיבור יפהפה על אותיות שמושכות למעלה ואותיות שמושכות למטה בשביל לרצות את כל חובבי הביזאר.
בשבוע הבא
איראן, זוכרים? אם לא אז תסמכו על העונה השלישית של "טהרן" שתזכיר לכם, הפעם גם בעזרתו של יו לורי (כאן 11, 9.12); שנה וחצי אחרי מקרה החירום הרפואי וההיעלמות, המופע "ג'יימי פוקס: אז מה שקרה..." יגלה מה בדיוק קרה שם (נטפליקס, 10.12); סרט הדוקו "ריקי גל נערת רוק" יתמקד בזמרת האגדית שלפעמים נוהגת להתייצב בריאליטי עם מבטא צרפתי (הוט, כנ"ל); קלאסיקה ספרותית אחת מגיעה לטלוויזיה בעיבוד החדש "מאה שנים של בדידות" (נטפליקס, 11.12); וקלאסיקה קולנועית אחרת מגיעה אליה בספין-אוף "סטודיו לחלומות: מהעולם של הקול בראש" (דיסני+, כנ"ל).
צילום יותם גבריאל: מתוך "הסדרתיים", כאן 11 / צילום גיא פינס: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת 12 / צילום רוני קובן: מתוך "פגישה", כאן 11