1. מלחמת האזרחים
    מתישהו, לא בטוח שעוד הרבה זמן, צופי הטלוויזיה יצטרכו להתרגל ל"שגרת מלחמה". הגלים הפתוחים יורידו הילוך, בלוח השידורים ישולבו תוכניות מעודכנות, ועורכי החדשות יאלצו לבצע כמה התאמות. אחת מהן, כך אפשר לקוות, תבין את מה שבולט ביתר שאת מאז יום שבת השחור: במקום שבו הייתה פעם מדינה, אזרחים ואזרחיות הם התקווה הכי גדולה. וזה רלוונטי לא רק לתמיכה באלה שזקוקים לה - אלא גם לזהות הדוברים שמובאים באולפנים. כי עם כל הכבוד לגבורתם של אלופים במיל' כמו ישראל זיו או עמוס ידלין, וזהו כבוד שאין לו סוף, הנוכחות הבלתי נגמרת שלהם בשידורים השונים היא כזו שדורשת מינון יותר נכון.

    מבלי להיתפס לזיו או ידלין באופן אישי, שכן המסך מלא בימים אלה בעוד עשרות גנרלים אחרים, יש שתי סיבות עיקריות לצורך בהורדת החשיפה שלהם: קודם כל, ולמרות שאין להם אחריות ישירה לאף אחד מהמחדלים שנחשפים כעת, גם להם היה חלק משמעותי בצריבת התפיסה שלפיה חמאס מורתע ולא יעז לבצע זוועות כלשהן (ובטח שלא זוועות כאלה). וחוץ מזה, המלחמה הזו איננה דומה לאף מלחמה קודמת, כנראה שלא בעולם ובטח שלא בישראל. עם מאות אזרחים חטופים, חוקי המשחק שונים לגמרי. כל קריאה מיליטנטית לכתישת הרצועה צריכה לזכור שזה מה שהמשפחות רואות וזה מה שהן מבינות שיעלה בגורל בניהן ובנותיהן, ולא יקרה כלום אם הגנרלים האלה ינקטו בעדינות מסוימת - בדיוק כמו שהתמונות מהשטח לא מובאות במלוא גרפיותן. כי בסוף, עם כמה שהפרשנים האלה נוטים לשכוח, מדובר באולפן חדשות, לא בקבינט מלחמה. טוב יעשו העורכים אם ישכילו להביא עוד ועוד פרשנים דווקא מהזירה האזרחית, זו שמדברת מהבטן ולא שקעה בשום קונספציה. לוסי אהריש עושה את זה נפלא בחדשות 13, ואפילו ארז טל ואברי גלעד עושים זאת בדרכם בחדשות 12. אף אחד לא מבקש טשטוש של המציאות או נטרול הזווית הצבאית, כל מה שצריך זה קצת יותר שי פירונים וקצת פחות פירומנים.


    ציטוט אחד למזכרת
    "הדבר היחיד שהבטחתי לאחי על הקבר שלו, בלוויה, זה שאני לא אניח את הנשק שלי עד שהבן אדם האחרון שם ישלם את המחיר - ואני לא אסתום את הפה שלי עד שהבן אדם האחרון פה ישלם את המחיר", שלומי דמרי, תושב העוטף שהגן על משפחתו ואיבד את אחיו בטבח במסיבה, מתאחד (בעודו במילואים) עם דני קושמרו, אחרי שהשניים דיברו בשידור במהלך השבת השחורה.

  2. ערוץ התבהלה האמיתי
    ומטיפ לעורכים - לטיפ לצופים: אל תטרחו לזפזפ לערוץ 14. כלומר, תעשו את זה בכיף, פשוט אין לכם מה לחפש שם אם אתם מחפשים סיקור חדשותי מעודכן והוגן. רוצים מבול של דעות וצעקות שיגרמו לכם להתגעגע לטינופת של טוויטר? את זה דווקא יש כיד המלך. בעוד שאין בכלל טעם לנמק את הבעיות בדיווחים היבשים של הערוץ, כי אי אפשר להתייחס ברצינות לגוף חדשות ששומר שבת גם בשעת מלחמה, לא יזיק להתעכב על הרגעים הרבים שבהם השידור מוסב לכמה דיוני "צבע". יש הרבה מהצבע הזה, והוא מכוער - מכוער כמעט כמו הציוץ של ינון מגל בשבת האחרונה, שבו בישר לעוקביו על "סופ"ש קשה". סליחה, "סופ"ש קשה של הסתה נגד ראש הממשלה באולפנים".

    כמה שהם אובססיביים ל"האולפנים". ואפשר להבין למה: הרי בשבועיים האחרונים הוסרה אחת ולתמיד המסכה מעל פניו של הערוץ - לא גוף חדשות רציני שמאתגר מימין (כי אז משדרים גם בשבת של מלחמה), אלא קוריוז חרד"לי היסטרי שמונע מאינטרסים כלכליים ומשיחיים בלבד. הייתה להם הזדמנות יקרה מפז למצב את עצמם כאלטרנטיבה, והם בחרו במודע לוותר עליה. וכששורת הרווח היא מה שחשוב באמת, אפשר להבין את האובססיה ל"האולפנים" האחרים. כי במלחמה על הקהל, הצופים הפיקחים הם המומחים שהתריעו מראש וטבלאות הרייטינג הם כמעין ועדת חקירה יומיומית. שם, העלייה של ערוץ 14 היא מינורית לחלוטין, בטח ביחס למצב ולשאיפות שכבר לא ייראו מציאותיות בעתיד. ישראל חווה בימים אלה מדורת שבט טלוויזיונית מהסוג שכמעט אין בה, ואנשי 14 משולים לחבורת סוכני כאוס שמסתערים עם כוסות מים בניסיונות לכבות אותה. אולי עדיף שיקחו את אחת הכוסות האלה, וישתו אותה.

    פריים אחד למזכרת
    יאיר אנסבכר
    , לוחם בלילות ופרשן בימים, מנצל את ההמתנה באולפן של כאן 11 לתנומה קצרה.


  3. גולדן האוור
    "יש לנו כל מיני קולגות שעובדות ברשתות החברתיות כדי לפלג ולשסות", צרח השבוע אראל סג"ל במהלך דיון אקראי בערוץ 14, ולמרבה הפלא לא דיבר על מי מחבריו לערוץ. "אנחנו סותמים הפה, ויש הרבה מה להגיד על מה שהיה פה. לא תוקפים, נותנים גיבוי. הרבה יותר מעניין לדעת שהצבא מוכן למה שמחכה לו בעזה מאשר לשמוע את החרפה הזאת באולפנים". במקביל, כנראה כחלק מסתימת הפה, אותו סג"ל מיהר למחוק ציוצים שלו מלפני שנתיים שבהם תקף את האפשרות לכניסה קרקעית. זאת רמת ההיסטריה וזאת רמת הניתוק: במקום לתקן הם גורסים, במקום לתווך את המציאות הם מדווחים פייקים מסיתים, ובמקום להודות שטעו כשזלזלו באזהרות על אובדן ההרתעה - של המחאה, של הרמטכ"ל, של "האולפנים" - הם יוצאים מנקודת הנחה שהדברים ימשיכו כרגיל בעתיד. אל תצפו לראות אותם נושאים באחריות כלשהי, כי הם מנותקים כמעט כמו בעל המניות האמיתי של הערוץ. זה שיודע בתוך תוכו שהאחריות היא בין היתר שלו.

    ועדיין, ואפילו כשמדובר בערוץ 14, השורות שם לא צפופות לחלוטין. כי מה שקורה בימים האחרונים עם שי גולדן - גם ברצועת הבוקר שלו וגם ברשתות החברתיות - הוא לא פחות ממדהים. אחרי התפכחות ראשונה לפני כמה שנים, גולדן עובר התפכחות נוספת מול המצלמות. זוהי לא התפכחות פוליטית בהכרח, כי גם הוא הבין שאפשר (ורצוי) להישאר איש ימין ועדיין להודות בביזיון שהיה ועוד יש פה. כולם כנראה כבר נתקלו ברגע שבו סילק מהאולפן פרשן שכינה את המחאה "כוחות דאעש היהודיים" (עד לפני שבועיים ליצנים כאלה עוד היו מקבלים רצועה ב-14 או ב-103fm), וזה באמת רק קצה המזלג. "אני מתנגד בתוקף להפגנות ולקריאות לפיטורים", גולדן כתב השבוע בפייסבוק, ופתח משם רשימת כעסים שהגיעה עד ל"יבבות ילדותיות ומתקרבנות לגבי הנאמר בערוצי הטלוויזיה". מעניין אם מישהו מעמיתיו קרא את זה.


    הטקסטים שגולדן אומר וכותב עכשיו מאלפים, ובדרכם גם מרגשים. "מצדיע ליאיר גולן", "מי שרוצה לריב עכשיו עם שמאלנים או ימנים הוא אידיוט", "דור שלם של פוליטיקאים וגנרלים יעוף בבושת פנים. כולל ביבי חדל האישים", "הגיע הזמן שגם בימין ייערך חשבון נפש, גם לי יש חשבון נפש" ו"יאללה הביתה" קולקטיבי להנהגה. הייתה אפילו יוזמה להגשת משדר משולב של ארבעת הערוצים, ובו הוא מוכן להיות "מגיש תה" בלבד. ככה נראה איש תקשורת, אינטלקטואל, שמבין את עוצמת הרגע ומתעלה לגודל השעה. החלפת דעות חדה היא אנושית, ומתרחשת כנראה אצל רבים מאיתנו ממש כרגע. וההחלטה של גולדן לעשות זאת לעיני כל, בשידור חי, במקום שרחוק מלהדהד מסרים כאלה, היא אמיצה. השידורים שלו, תחת המגבלות הברורות של ערוץ 14, הם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. ובזמן שחבריו לערוץ מנותקים יותר מהחשמל בעזה, גולדן הוא טיפה של אופטימיות באוקיינוס של תרעלה.

    צילום ישראל זיו: חדשות 12 / צילום אראל סג"ל: ערוץ 14 / צילום יאיר אנסבכר: כאן 11