מיה דגן אולי הפסידה, אבל כולנו הרווחנו מזה

בין שתי עיריות
אחרי סיום הוליוודי קלאסי וסוף טוב אולטימטיבי, "השוטרים" (קשת 12) ירדה השבוע מהמסך באופן רשמי. מעטות הסדרות המקומיות שיודעות מראש את גורלן - ואף מודיעות עליו בפומבי - והמצב הזה העניק לה אפשרות לסגור את הסיפור באופן סמלי והרמטי. אבל מה שיזכרו בעתיד מ"השוטרים" הוא לא אקורד הסיום ולא נתוני הצפייה: זו טבילת הידיים בביצת הפשע המאורגן, תוך התבססות על פרשה אמיתית בעונה הראשונה ותוך הישענות על דמות מיתולוגית באופן מיידי כמו מאור עזרא.

כל זה אחלה, כמובן - אבל ל"השוטרים" היה מרכיב חשוב נוסף, בפרט בעונה השנייה שלה. הבחירה שלא לצאת מגבולות נהריה, עיר שכבר איננה מה שהייתה, האירה זרקור טלוויזיוני נדיר על פיסת פריפריה שבקושי זוכה לחשיפה בפריים טיים. הזירה הזאת הוצפה ביתר שאת בסיבוב הנוכחי, עם מערכת הבחירות המקומית שהניעה את העלילה והתכתבה אף היא עם סדר היום החדשותי (והייתה ממש מסתדרת בלי מיני-קו עלילה רומנטי). וכאילו זה לא מספיק, נושאים רבים שבלטו בחזית המוניציפלית של "השוטרים" מהדהדים גם ב"טבריה - מתחת לקו האדום" (כאן 11), סדרת הדוקו המקיפה והמבריקה שמשודרת במקביל. היא קרקסית ומוגזמת כיאה לפרויקט שעוקב אחר רון קובי, אם כי יש בה לא מעט נבואות שעוד עשויות להתגשם ברחבי הארץ. עם פשע משתולל, מלחמות דת ופוליטיקאים פופוליסטיים, קל לקנא במאור עזרא שלא יישאר כאן כדי לראות את כל התסכולים.

מה לראות?
את "מבוסס על סיפור אמיתי" (יס והוט), עוד פרודיה קומית מוצלחת על ז'אנר הפשע האמיתי - שמגיעה ממש במקביל לעונה החדשה של "רק רוצחים בבניין". הכוכבים הראשיים כריס מסינה וקיילי קווקו מאזנים בחוכמה בין דביליות מוחלטת להנאה גדולה, הכל בחסות עסקה עם שטן בשר ודם. כי אצלהם אין שום תעלומה סביב זהות הרוצח: הם דווקא יודעים מי זה, ואפילו מקליטים איתו פודקאסט. לביקורת המלאה.
המנות העיקריות
לפני השביתה שהובילה לדחייתו, החודש הבא היה אמור לעמוד בסימן טקס האמי - וטקס האמי היה אמור לעמוד בסימן "הדוב" (דיסני+). אבל בעוד שהאקדמיה תתייחס מתישהו השנה רק לעונה הראשונה של הסדרה הקולינרית והמופתית (באדיבות ענייני לוחות זמנים מעצבנים), העונה השנייה כבר זמינה לצפייה עבור כל הצופים המורעבים. זו עונה חכמה יותר, נועזת יותר ובעיקר טובה יותר, ומן הראוי לחגוג אותה כמו שצריך עם כמה סופרלטיבים. למשל: תואר האורח הטוב ביותר, שאחרי תחרות קשה שכוללת את אוליביה קולמן ו-וויל פולטר ייאלץ ללכת לג'יימי לי קרטיס. זוכת האוסקר הטרייה מנצחת באחד מפרקי העונה על קקופוניית ארוחת חג של פעם בחיים, והיא גם ההימור הסביר ביותר לפרס האמי על תפקיד אורח של מחזור 2024.

ולמרות הכאוס עוצר הנשימה בפרק השישי של העונה, הפרק הטוב ביותר הוא זה שחותם אותה. בעונה שהייתה עמוסה בהכנות לקראת ההשקה המחודשת של מסעדת "דה בר" - וכללה כמה פרקים עצמאיים ומופתיים (מרקוס בקופנהגן, ריצ'י במסעדת הגורמה, וכמובן שארוחת החג ההיא) - הפרק המצטיין היה דווקא זה שנשאר בגבולות המסעדה. לא שהייתה חסרה לו שאפתנות, עם שוט רציף שהזכיר את אחד מרגעי השיא של העונה שעברה. שם, כשכרמי נעול במקרר והמסעדה נאלצת להסתדר בלעדיו, ברור גם מי הוא השחקן הטוב ביותר של העונה: אבון מוס-בכרך, הלא הוא ריצ'י, שהתפתח כפרפורמר בין העונות לא פחות משריצ'י עצמו התפתח כבן אדם. ומה לגבי המנה הטובה ביותר? גם כאן התשובה ברורה.
פריים אחד למזכרת
החביתה המ-שו-ג-עת - כולל גבינת בורסאן וצ'יפס בטעם שמנת ובצל - שסידני מכינה ב"הדוב" (דיסני+). יש גם מתכון.
משחקי שליטה
השבוע ברולטה הרוסית שהיא הליהוק של "בואו לאכול איתי" (כאן 11): שדכנית שמרנית, הומו מרמלה, קשיש שאיבד את הונו, צמחונית בדס"מית א-מונוגמית - ומיה דגן אחת. המקורית, לא של הטיקטוק. אם בשש עונותיה הקודמות "בואו לאכול איתי" הסתפקה בדמויות ברנז'איות (בני ציפר, יעל צין) או כאלה שהמשיכו ממנה לריאליטי (ולכנסת), הפעם מדובר בטבילת האש הראשונה שלה במיינסטרים הישראלי האמיתי. וזה קורה בלי שום סבב VIP או הכרזה על תרומת הפרס לעמותה, אלא איי/בי-ליסטית בודדה שדווקא היא מכריזה על עצמה כסופר-פאן של הפורמט. וכפי שניתן היה לצפות עם כל מפורסם אחר, בטח כשהמפורסם הוא טיפוס מסוג מיה דגן, תוך רגע היא כבר הפכה לשמש שכולם חגים סביבה.

אבל הרגע הזה לא החזיק יותר מדי זמן. דגן, שלאט ובטוח נהיית ציפי שביט הבאה (וזה ממש לא נאמר כעלבון או ביקורת... כלפי שביט), ניסתה להשתלט על האירוע עוד יותר מבדרך כלל. היא שרה, צעקה, הנחתה, פרשנה, קריינה, המחיזה, הרימה, חיזקה והגזימה - רק שרוב השותפים שלה לתחרות ממש לא זרמו איתה. די מהר הגיעו הפיצוצים הקבועים של "את לא נותנת לנו לדבר" כמיטב הג'ורה של הפורמט, והם נאמרו הפעם לא רק בשם המתמודדים אלא גם בשם הצופים. "בניתי את הקריירה שלי ככה, אם לא נותנים לי אני לוקחת", דגן היטיבה להגדיר באחד הפרקים, ובפרק אחר הקריינות של שי אביבי (שעליה חתומה דקלה קידר) סיכמה ש"גם כשהיא אורחת היא בעצם המארחת". ועל אף שלעולם לא נמאס לה לגלם את הדמות המתישה שהיא "מיה דגן", נראה שבאתגר ההיטמעות בריאליטי היא דווקא הפסידה.

דגן הפסידה מכמה סיבות, בעיקר בגלל שמלהקי "בואו לאכול איתי" הם עדיין האנשים הכי חרוצים בתעשייה - אפילו כשהפורמט מגרד את אזורי המיצוי כבר תקופה. רגע, לא, סליחה: זה בגלל שמשתתפי "בואו לאכול איתי" הם עדיין האנשים הכי מתאמצים בתעשייה. העובדה שדגן נחתה בסלון של אנשים מהרחוב לא באמת גיוונה מהופעותיה התקשורתיות האחרות (כי גם כשיש לה אג'נדה ופרויקט לקדם היא הרבה פעמים מדברת על עצמה), והדינמיקה שלה עם המתחרים נראתה פרפורמטיבית למדי. לא סתם אחד מהם העיד השבוע שהקשר איתה נותק. וככה, "השבוע של מיה דגן" ייזכר לטובה בזכות סיפורים ודיונים שבכלל לא נוגעים לה, כמו "האם מותר למלאים לא להימשך למלאים אחרים" (למה זו שאלה?) או "האם מותר לאישה זרה להתערב בהעדפות הרומנטיות של אישה אחרת" (ולמה יש אנשים שחושבים שהתשובה חיובית?). זה לא פוטר את הפקת "בואו לאכול איתי" מעשיית חושבים, שכן כל עונה נוספת מקשה על העמידה בקצב ועל ההנאה, אבל זה לפחות מוכיח שידוענים הם ממש לא מה שחסר לה. ובהיבט הזה, ההפסד של דגן עצמה הוא דווקא הניצחון של התוכנית כולה. כי אם בכל מקרה המשתתפים של "בואו לאכול איתי" מוגזמים ומתאמצים ומשחקים, עדיף לפחות לעבור את השבועות האלה עם כמה פרצופים שלא הכרנו בעבר.
בשבוע הבא
הקומדיה המקורית "סובייצקה" מתכננת לתת קול לדור ההמשך של עולי ברית המועצות (כאן 11, 13.8); פרק סיום העונה של "שמים אדומים" (רשת 13, 14.8); "דפ נגד הרד", דוקו על משפט הדיבה שגרר את כל הרשת לעניינים הפרטיים של שני כוכבים הוליוודיים (נטפליקס, 16.8); ואחרי שורת סדרות פופולריות בנטפליקס המבוססות על ספריו, הרלן קובן קופץ לשכנים עם "מחסה" (אמזון פריים, 18.8).
צילום שני כהן ויפתח קליין: מתוך "השוטרים", קשת 12 / צילום "הדוב": מתוך "הדוב", דיסני+