דווקא בזמן הכי קריטי, "הצינור" פשוט ירדה מהפסים

יש חיה כזאת
בלי אף ניסוי קיצוני, בלי שום טאלנט מוכר - וכן, גם בלי פורמט תחרותי - אחת התוכניות הכי מזככות ומרגשות שמשודרת כרגע היא "מישהו לגור איתו" (כאן 11). הגרסה המקומית לדוקו-ריאליטי הבינלאומי מציגה שידוכים סטייל "חתונמי", עם משפחות וכלבים (מאומצים, לא קנויים) במקום רווקים. את החופה מחליפה חופה אחרת, שממוקמת בגינה מרושתת המצלמות של התוכנית, ומי שמשקיפים עליה הם המומחים המקומיים. בסוף כל פרק, אחרי שהמשפחות מכירות את הכלב והצוות מנסה להחליט בשמו של ההולך על ארבע, מגיעה ההכרעה. מי היה מאמין שהרגעים שמובילים אליה יהיו מותחים כל כך, ומי היה מאמין שמפגש בין ילדים לכלבים כמעט יוביל לבכי (טוב, החלק השני דווקא נשמע די סביר).

בניגוד לפלטפורמות שעושות את זה באופן ציני, לשם סימון וי, "מישהו לגור איתו" מראה עד כמה אפשר להרוויח מהגיוון המחייב גופים כמו תאגיד השידור הישראלי: משפחה דתית, שבה הבת הגדולה דווקא מתמודדת עם פחד מכלבים, ייצוג א-בינארי וזוג עולים מבוגרים שבקושי מדברים עברית. כל המשתתפים זוכים לכבוד ולבמה בגובה העיניים, ללא שום עריכה צינית או רכיבה על סיפורים מרגשים רק לשם הרכיבה, ומי שמנצחת עליהם היא העורכת טליה ענבר, שצופי "יס מן" כבר מכירים את היכולת שלה לחולל קסמים. הכלבים המתוקים, או השדכנים מעוררי ההשראה, הם תפאורה לכמה מהרגעים הכי סוחפים ששודרו לאחרונה - שונים מרוב מה שהתרגלנו לראות בטלוויזיה שלנו, ועדיין כל כך ישראליים. כי במקום להיות קיטש למבוגרים, "מישהו לגור איתו" ממקסמת את הפוטנציאל לצפייה בפורום משפחתי. וגם אם הייתה עולה בזמנים טעונים פחות, היא עדיין הייתה עונה להגדרה של חוקן נפשי.

מה לראות?
את "ג'ון מולייני: בייבי ג'יי" (נטפליקס), מופע הקאמבק של מי שהיה אחד הקומיקאים האהובים והנקיים ביותר באמריקה - וחווה משבר אמון רציני עם הקהל שלו בשנים האחרונות, לאחר שנכנס לגמילה מסמים ואלכוהול ועולל עוד כמה צרות. בכנות יוצאת דופן ועם השנינות שנדמה הייתה שכבר אבדה לו, מולייני מתאר באופן מפוכח ומרגש את התהומות שנפל אליהן. מופע סטנדאפ על טהרת ההומור זה לא מספיק בימינו, כנ"ל לגבי מופע "חשוב" ונטול בדיחות מצחיקות. מולייני גרסת 2023 משלב בין שניהם, והוא עושה זאת באופן מעורר השתאות. לביקורת המלאה.
"יורשים": דירוג העוצמה הרשמי
הפרק השבועי של "יורשים" (יס, הוט וסלקום) - עוד שלושה וזה נגמר - ניתן לסיכום באמצעות שתי הקבלות לביצים. בעוד ששיב מתעקשת לפזר את שלה על יותר מסל אחד, ועובדת עם האחים ועם לוקאס במקביל, ג'רי תופסת חזק-חזק את אלה של רומן. ולא כצורת ביטוי, אלא במובן הכי מילולי שאפשר להעלות על הדעת. לכן ג'רי נמצאת בבטחה בראש דירוג העוצמה לשלב זה של העונה (כאן תמצאו את המהדורה הקודמת), למרות שיש לה ביד מאות מיליוני דולרים ושום משרה בכירה. הרי "יורשים" מעולם לא התעסקה רק בעוצמה בתוך דף הקשר של עובדי ווייסטאר רויקו, והיכולת של ג'רי לסחוט את רומן מסדרת לה את מצנח הזהב המושלם. וכפי שהיא בעצמה אומרת לו, בתרחיש אחר היא הרי הייתה יכולה "להביא אותו לשם". ככה מתנהגת גירלבוס שהיא גם צודקת וגם חכמה.

באמצע המדרג (עם דילוג מעל קונור, שמחפש מדינה נטולת נשק גרעיני להיפלט אליה ומחכה לבחירות בפרק הבא) נמצא קנדל. באווירת המיזם התורן של ווייסטאר מהפרק הקודם, קנדל מנסה להתנהג כמו לוגאן+. אותה קשיחות, פלוס רגישות (שעוזרת לו להשיג מידע חשוב על לוקאס) ומינוס הקבלות שיאפשרו לו להתנהג ככה. הוא אולי מסתכן בסוף הפרק, כשהוא הולך אול-אין על האפשרות לרכוש בעצמו את גוג'ו, אבל הוא לפחות הולך לאנשהו. בתחתית - ובמרפסת - נמצאים לפי שעה שיב וטום. היא בישלה הפיכה וגילתה שגם כשלוגאן לא בסביבה המציאות ממשיכה לדפוק אותה; הוא אבוד כרגיל, אם כי כבר ראינו בעבר את היכולות שלו לבגוד בכל מי שצריך להיצמד לכוח. בריב המרהיב שלהם, שיב נוגעת בנקודה שתמיד מעניקה לה יתרון על פני בן הזוג לסירוגין: ה-DNA שלה. טום, מצדו, פוגע בנקודה הכי רגישה ואומר לשיב שהיא תמיד זקוקה לאישורים, ומעולם לא הסכימה לקבל את אלה שהוא בעצמו ניסה לתת לה. נראה שהשניים האלה חצו את נקודת האל-חזור, וסביר שרק אחד מהם יסיים את הסדרה במיקום נוח. רוב הסיכויים שזו תהיה שיב, עם בטן מלאה בכעס על כל הגברים שסביבה ובעובר שהיא לא מספרת עליו לאף אחד.
פריים אחד למזכרת
הסיקור התקשורתי של מבצע "מגן וחץ" מיטרלל תוך שעות ספורות, באדיבותם של שי גולדן ופרשננו דובי גל ב"ישראל הבוקר" (ערוץ 14).
כפתור במצוקה
זה לא עבד לשרון כידון, שי גולדן, לוסי אהריש, אודי סגל, הילה קורח, אברי גלעד, רביב דרוקר ואילה חסון - אבל אם יש מישהו שיכול לצלוח את קללת השעה 19:00, זה כנראה גיא לרר. עם המעבר מהלייט-נייט לפרה-פריים, "הצינור" (רשת 13) ביצרה השבוע את מעמדה בתור אחד המותגים הכי חזקים בטלוויזיה, מהבודדים שנשארו לרשת, כזה שכדאי לסכן בהתאבדות אחרי 13 שנות שידור לטובת כיבוש משבצת אסטרטגית. כזה שלא אמור לחיות בשלווה עם נתוני רייטינג נמוכים בהרבה מהמצופה של 4.2%, שלא הולמים את גודל השעה או את מידת החשיבות העצמית של לרר, ואז עוד להיעלם תוך יומיים לטובת משדרי מבצע "מגן וחץ". כחלק ממהלך מודע לעצמו, או סתם בצירוף מקרים לא מתוכנן, הקמפיין שבישר על השעה החדשה הציג את לרר בתור ראש הממשלה. וכשהתוכנית ממש התחילה, היא אישרה את מה שהיה ידוע כבר מזמן: "הצינור" היא לא סתם תוכנית אקטואליה, אלא קמפיין בחירות בפוטנציה.

סביר להניח שגיא לרר כבר נדרש להדוף הצעות מכל מפלגה על המפה הפוליטית - בואו, אפילו יהודה לוי קיבל פעם אחת - אבל לא משנה כמה הוא עוד יחזור על כוונותיו להישאר בתקשורת, זה עדיין לא יהיה משכנע. קצת כמו השר ניר ברקת וסיסמת ה"שקל בשנה" המאוסה שלו, לרר מתעקש שהוא נמצא במקום שבו הוא נמצא כדי לשרת את הציבור דרך התקשורת, ולהביא לשינוי אמיתי בסוגיות כמו לגליזציה ויוקר המחייה. הוא כל כך מתעקש, שהוא חוזר על זה אלף פעמים בשעה. גם בלי שמישהו ישאל. אז "הצינור" פותחת סופר אמיתי, מכה על חטא סיקור-היתר של הרפורמה המשפטית (או "משהו שחבר כנסת רפה שכל אמר") בתקשורת, מקדישה את פתיחת המהדורה הראשונה שלה להתפתחותו של משבר אופיואידים מקומי ומשיקה את פינת "הידיעה שלא תופיע באף מהדורה". רק שבמקום לשכתב את סדר היום, מדובר בשילוב מסוכן בין הפרעת קשב וריכוז לכלום ושום דבר. ומהי אותה "ידיעה שלא תופיע באף מהדורה"? יום אחד אלה שריקות בוז למלך צ'ארלס באיצטדיון, יום אחר אלה ילדים המועסקים בתור מנקים בבית מטבחיים בארה"ב. חשוב ומטריד, אם כי יש סיבה שבגללה זה לא מופיע באף אחת.

אבל רגע, "הצינור" מציגה עוד טוויסט בגרסתה החדשה: כפתור מיוט עצום שיאפשר ללרר להשתיק כל ויכוח באולפן. בהתחשב בפאנליסטים הראשונים שגויסו לתוכנית - ניצן הורוביץ, אופיר דיין, יעל צין, יאיא פינק - חבל שצריך לחכות עם המיוט עד שיגיע איזשהו ויכוח. למרות הכוונות הטובות, כי השד יודע שלא תזיק כאן איזו תוכנית אקטואליה מעט פחות נוסחתית ומתישה, לרר ו"הצינור" נכשלים לפי שעה במבחן התוצאה. ביטול מחנה הקיץ של "כנפיים של קרמבו" מטופל דווקא דרך ריאיון עם ליהיא לפיד, סוגיית הפיצול בתקשורת נידונה דווקא בביקור באולפן של בן כספית וינון מגל, ובאמת שאף אחד לא זקוק לעוד פינת "לאן גילי מ'גילי וגלית' נעלם". "הצינור" כל כך התאהבה בפוזיציה הלעומתית לאולפנים המעונבים שהיא כבר נמשכת יותר מדי לקצה השני, ואפילו מתעלמת מנושאים שהיו יושבים עליה בול, כמו האלימות ברחובות ובכבישים. וכשהיא מקדישה זמן מסך יקר (לפחות יותר מבלייט-נייט) לכוכבי הבית סמיון גרפמן ואופק ראשון, זה פשוט לא רציני. האמון הגדול של ההנהלה והיוזמה לשבור שורות עוד לא מצליחים לבוא לידי ביטוי, וחוץ מהעבודה בשעה המוקדמת לרר יצטרך ללמוד לפרוץ החוצה מהנישה. כי מה שהפך את "הצינור" ל"הצינור" הוא לא אף אחד מהטאלנטים הצבעוניים שלה, גם לא לרר עצמו, אלא האופן שבו היא מסתכלת על העולם שמסביבה.
בשבוע הבא
צמד פרקי סיום העונה של מותחן האימה "מלאך משחית" (כאן 11, 14.5); אחרי כל כוכבי הפופ לפניה, גם אנה זק זוכה לסדרת נוער משלה ב"לעוף על אנה" (יס, כנ"ל); ואם כבר אנה, אז אייקון ניינטיז נוסף זוכה לטיפול בדוקו "אנה ניקול סמית: אתם לא מכירים אותי" (נטפליקס, 16.5); סדרת הדרמה המסקרנת והדי נפיצה "אלף", שנכתבה בהשראת פרשת הנשיא משה קצב (יס, 18.5); ובצל הכישלון של "פגע וברח", יוצרי "פאודה" שוב מנסים את מזלם מעבר לים - הפעם עם "רוחות ביירות" (יס, 20.5).
צילום "מישהו לגור איתו": מתוך "מישהו לגור איתו", כאן 11 / צילום ג'יי סמית'-קמרון וקיראן קולקין: מתוך "יורשים", יס, הוט וסלקום / צילום שי גולדן ודובי גל: מתוך "ישראל הבוקר", ערוץ 14