תראו מה זה, שוב ליהיא גרינר סתמה לכם את הפה

זאת שיורדת, זאת שנשארת
זאת שיורדת: טופס הטיולים של רינה מצליח נמשך, והתחנה הטרייה של הפורשת הטרייה הייתה סרט דוקומנטרי ולא מובן מאליו, "נשות המהפכה" (קשת 12). במה שהוא בבירור תשוקה אמיתית של מצליח, היא פגשה נציגות מכל כלי התקשורת הטלוויזיוניים ושאלה אותן את אותה שאלה: מה השתנה מאז הימים הראשונים שלה בקול ישראל, והאם המהפכה הושלמה? אין צורך בשום סרט בשביל לדעת שהיא רצה כדי שמי שצמחו אחריה יוכלו ללכת, וכתב האישום הברור שלה נגד היעדרן של נשים במסדרונות החשובים באמת הדהד בכל דקה בסרט. יש משהו סמלי בעובדה שהוא נפתח דווקא עם אחייניתה של מצליח, מיתר, עורכת בכירה ב"חדשות הבוקר", וזה אולי מראה שהמסרים שלה מתחילים לחלחל. אבל שום דבר לא סמלי כמו הגיל - מצליח בת ה-66 יורדת מהבמה כשמאחוריה נשים צעירות ממנה, גברים מבוגרים ממנה, ואגדה אחת בשם כרמלה מנשה.

זאת שנשארת: לא ברור מה יותר בלתי נתפס, זה שיונית לוי מציינת השבוע 20 שנה להגשת "המהדורה המרכזית" (קשת 12), או זה שהיא נמצאת בתפקיד מאז שהייתה רק בת 25. מאז עלייתה של לוי, אף מגישה לא צריכה להילחם על מקומה כמו שדליה מזור ומיקי חיימוביץ' מספרות בסרט של מצליח, וספק אם מודל הגשה מתחרה יחזיק מעמד כל עוד היא נמצאת על המסך. יונית לוי היא כבר שם נרדף ל"חדשות", אישה שמן הסתם מוכרת גם בקרב בני נוער שמעולם לא מצאו את עצמם יושבים מול שידור חי בטלוויזיה. אפשר לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, שהיא אפילו המפורסמת הכי מפורסמת במדינה, וזאת למרות שהיא כמעט ולא נוכחת ברשתות החברתיות ובתקשורת שמחוץ למהדורה. האם זה המחיר שאישה בימינו נדרשת לשלם בשביל להיות חיים יבין החדשה? האם היא תישאר על הכיסא בעוד 20 שנה, כשתגיע לגילה של מצליח? האם הכיסא הזה בכלל יהיה קיים? כנראה שגם היא לא יודעת. אבל בסדר, העבודה שלה היא לא לענות על שאלות - אלא לשאול אותן. ובתחום הזה היא מהווה תו תקן עוד מימי האינתיפאדה השנייה.

מה לראות?
את "44 שעות" (יס), סרט דוקו שישמוט לכם את הלסת ולא יטרח להרים אותה בחזרה. ערב רגיל של צפייה בכדורסל כמעט הפך לערב האחרון בחייו של גיל אבני, שהחל מאותו רגע עבר דרמה רפואית בלתי נתפסת ושמע את המתרחש סביבו ללא יכולת לתקשר עם הסביבה. האם סרט שבו אנחנו כבר יודעים את הסוף (אבני עצמו משחזר הכל מול המצלמה) עדיין יכול להיות מותח? אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה, וגם הכתבה על הסרט ב"אולפן שישי".
עם הפנים לטוקיו
אתם יודעים מה חסר כרגע? דעות על "הלוטוס הלבן" (יס, הוט וסלקום). אז נעשה את זה זריז: כן, העונה החדשה באמת הייתה טובה יותר מהראשונה; לא, המוות של טניה (ג'ניפר קולידג') לא כזה מפתיע אם הבחנתם ברמזים שפוזרו לאורך העונה; וכן, טוב שהיוצר מייק ווייט נפטר ממנה. טניה הייתה הסמל המסחרי של "הלוטוס", אבל דווקא בגלל שמדובר בסדרה תאבת חיים - היא הייתה צריכה לדעת מתי לעצור, ואכן עשתה זאת. כך היא גם כמעט הצליחה לשמור על איפוק עם הפרקים עצמם, בכל הנוגע לאורך ולכמות. וכשזה המצב, והתיאבון הטלוויזיוני גדול, שתי שאלות גדולות כבר מרחפות מעל העונה הבאה של "הלוטוס".

נתחיל מה"מי": מי יתפוס את מקומה של קולידג' ויעשה צ'ק אין למלון נוסף? אפשר למצוא תירוץ לכל אחד מהגיבורים, בין אם מדובר בחופשה זוגית ראשונה של אלבי ופורשה (סתם, שום סיכוי שהיא עונה להודעות ממנו) או בהימלטות אקזוטית של דפני והמאהב שלה. ברמת השחקנים - פרק הסיום נעץ סופית את היותה של מייגן פאהי שחקנית שאסור להתעלם ממנה יותר, ודפני שלה לגמרי צריכה להביא אותה לטקס האמי. אז הנה ה"מי". לגבי ה"איפה", מייק ווייט מסתמן כאדם החלטי. אם הוא דיבר בכמה הזדמנויות על כך ש"הלוטוס" תנחת במזרח הרחוק אחרי שביקרה בהוואי וסיציליה, זה כנראה נכון. מצד אחד משמח לשמוע שהוא לא נסחף כמו כולם אחר טרנד דובאי והאמירויות, אבל מצד שני זה אומר שנצטרך להמשיך לחכות לעונת הסקי המתבקשת, שמן הסתם תיפתח עם שלולית דם מושלגת באווירת "פארגו". תהיו בטוחים שהטייק האסייתי על הפתיח של "הלוטוס", זה שלא יוצא לכם מהאוזן כבר שבוע, יהיה ממכר לא פחות.
פריים אחד למזכרת
הניינטיז חוזרים כששרון חזיז, סיגל שחמון ושרון דוראני חולקות ספה ב"דייט להביא הביתה" (קשת 12).
איטס אוקיי לגמרי, יו גאייז
עליזה חנוביץ', מרנינה שון ותומר מכלוף הם שמות (מוכשרים מאוד) שקשה למכור איתם סדרה חדשה. רוני דלומי, אושרי כהן והנרי ווינקלר, לעומת זאת, הם כבר סיפור אחר - והם אלה שמסדרים לדרמה הקומית החדשה "חאנשי" (הוט) ערימות של באזז מבורך. הסדרה הנועזת ביצירתה ובכיכובה של חנוביץ' היא התלמידה הטרייה בבית הספר לליהוקי ראווה ("מי שמע על חווה ונאווה" נמצאת במחזור שמעליה), ומה שלעיתים נהוג לגנות דווקא משחק כאן לטובתה: תפקידי האורח של "חאנשי" לא רק דואגים לחשיפה מקסימלית עבורה, אלא גם מפגינים מודעות עצמית בריאה ומנוהלים בחוכמה. כל הנ"ל מצטיינים בה, בלי יוצא מהכלל, אבל רק מישהי אחת מתעלה שם מעל השאר.

ליהיא גרינר, המארי קירי של הריאליטי הישראלי, מגלמת בפרק החדש של "חאנשי" חברת משפחה חרדית המזהירה את הגיבורה מפני הגברים המקומיים. אבל אצל גרינר כמו גרינר, דין תפקיד משחק זעיר כדין השתתפות ב"גולסטאריות" שמתבטלת בגלל תשלום לא מספיק: הסערה הציבורית מקדימה את התוכן עצמו בכמה חודשים טובים. הליהוק שלה לתפקיד ראשון היה הקש ששבר את גמלי עולם המשחק הישראלי - ותיבת הפנדורה שנפרצה באותו יום, ונגעה לשחקנים שעברו הכשרה ומפסידים תפקידים לכוכבי רשת מזדמנים, עוד לא נסגרה כמו שצריך. אז בואו נסגור אותה. עם דקות ספורות של זמן מסך, גרינר הספיקה לרשום את אחד התפקידים הקומיים הטובים ביותר של השנה החולפת. היא עשתה זאת בלי ללכת לאף קורס רלוונטי בחייה הבוגרים ("אני יודעת שאני טובה, אני לא צריכה ללכת לבית ספר למשחק", הסבירה בשבוע שעבר בראיון למגזין mako), שדרגה את הסצינות שלה עם הכוכבת העולה טליה ברטפלד (שאמנם למדה משחק אך צמחה בזכות טיקטוק) בתור בתה והעזר כנגדה, והשאירה אבק לכמה שחקנים מקצועיים שלא הצליחו להצחיק השנה.

האם זה אומר שתם זמנם של בוגרי בתי הספר למשחק? כמובן שלא. קחו את "העיר הטובה", עוד סדרה מקורית ששודרה לאחרונה, כדוגמה: אילנית לוי נתנה תפקיד דרמטי שראוי לכל הפרסים שאיש לא יעז לתת לו, אבל אגם בוחבוט? לא ממש. גם הסיבוב של אלה לי להב בסדרת הנוער "שומקום" לא בדיוק זכה למחמאות, וזאת בניגוד לעדן דניאל גבאי שעשה קסמים ב"המפקדת" עם החומר המועט שניתן לו. הפנקסנים כבר מחכים בפינה ל"טיטו ורוחו", סדרת ההמשך ל"אורי ואלה" שבה רינה מצליח וג'קי אזולאי יגלמו דמויות משניות, והליהוק (שהתמסמס מאז) של מעיין אדם, אישה שמפעילה אנשים, הוא אחד המקרים היותר סוערים שנראו פה. בלי לצפות בשנייה אחת מהתפקידים, או בכלל לחכות להם עם יותר מדי סבלנות, ברור שהתלונות מיותרות. מעבר להיותם פריווילגיה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם, לימודי משחק הם לא המסלול הקביל היחיד. אפשר להיות ראש ממשלה בלי לשרת בקרבי, ואפשר לכתוב ביקורות טלוויזיה בלי להחזיק בתואר אקדמי. כן, אנחנו לא טייסים ולא כירורגים. במקום להביך את המלוהקים, הקטנוניות הזאת - טרם נמצאה מילה עברית ל"גייטקיפינג" - רק מלעיגה את הדור הישן, שלא מעכל את העובדה שיש במגרש שלל שחקנים חדשים. לכן טוב שפעם ב- מגיעה איזו ליהיא גרינר וסותמת לכולם את הפה עם תובנה אחת פשוטה: לא צריך הכשרה מקצועית בשביל להיות מוכשרים.
בשבוע הבא
בחלוף קמפיין שנמשך מונדיאל שלם, "קרתגו" מגיעה למסך רגע אחרי משחק הגמר (כאן 11, 18.12); ואם כבר כדורגל על רמה, אל תצפו לו בעונת העשור של "גולסטאר" (הוט, כנ"ל); היוצר המהולל טאיקה וואיטיטי חוזר עם הקומדיה הימית "לו הייתי פיראט" (הוט, 20.12); "המדובב" חוזרת עם עונה שנייה ועם עוז זהבי על תקן המצטרף החדש (יס, 21.12); ו"אמילי בפריז" חוזרת עם… פוני, אלא מה (נטפליקס, כנ"ל).
צילום רינה מצליח: מתוך "נשות המהפכה", קשת 12 / צילום מייגן פאהי: מתוך "הלוטוס הלבן", יס, הוט וסלקום / צילום שרון חזיז, סיגל שחמון ושרון דוראני: מתוך "דייט להביא הביתה", קשת 12