כל אחד מאיתנו צריך מישהו כמו אופיר חיים

אין דאווין
בשלב זה של החודש (והחיים), נדמה שצרכנו כל תוכן אפשרי על נועה קירל, ולא בטוח שברצון. היתרון של התושבת החדשה בלב הקונצנזוס הישראלי הוא שלא צריך יותר מדקה-שתיים בשביל להבין על מה כל ההייפ ולהזדהות איתו - אבל החסרון הוא שמרוב תוכן נלווה כבר נהיה קשה לברור בין האובר-מיוחצ"ן למקורי והטוב. הסרט "נועה קירל בדרך לאירוויזיון" (כאן 11), למשל, הוא תשדיר שירות מתחילתו ועד סופו, ונראה שהתיעוד הטלוויזיוני הכי מרענן מהמסע לליברפול נמצא דווקא בכתבה המסכמת ששודרה השבוע ב"ערב טוב עם גיא פינס" (קשת 12), שהולכת ומתמקצעת עם כתבות עומק שלא נופלות ממיני-סרט דוקו.

הכתב אסף גולן אולי הצליח לתעד את קירל באופן כמעט-מוחלט, אבל קיבל את ההחלטה היצירתית הנכונה (וכן, אין שום בעיה לקרוא לזה "יצירה") ובחן את האירוע כולו דווקא דרך הדמויות הצדדיות. יש שם את האיש, הזקן והטאקט דורון מדלי, הפעם בלי שום אמירה על זה שהשואה מיצתה את עצמה, את הסטייליסט איתי בצלאלי אחרי תאונת המכנסיים, את בן הזוג תומר הכהן שמתגלה בתור בחור שנון ומצחיק הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב עליו, את האמא אילנה קירל שדאגה להביא סיר קציצות ואורז לאחורי הקלעים, את מוטי וקארין חלפון שירדו מישראל, אירחו את הקירלים במטבח ונראים כמו בזבוז של מלהקי הריאליטי, ואפילו את אלברט בת'לי - מעריץ של נועה שהגיע לליברפול במיוחד מקליפורניה. הכתבה הזאת עוזרת לקירל להחזיר את הרגליים לקרקע, בעודה מתועדת בהזמנת מקדונלד'ס מיד אחרי הגמר (קריספי צ'יקן = בחירה של מנצחת), והיא בעיקר מוכיחה שעוד יש תקווה לז'אנר הטלוויזיוני הזה, גם כשנדמה שכל התוכן כבר נשרף באינסטגרם.

מה לראות?
את "אלף" (יס), הדרמה על פרשת הנשיא והאנס משה קצב שהיה שווה לחכות 15 שנה בשבילה. לאור נסיבות משפטיות ברורות מאליהן, ב"אלף" אין שום אישור רשמי לכך שהעלילה מבוססת על האירוע הספציפי הזה - אבל אם מישהו מתקשה לראות את נקודות ההשקה הוא מוזמן לשים לב לאחת מהיוצרות שלה, אודליה כרמון, לשעבר א' ממשרד התחבורה. ומה אתם יודעים, למרות שמרגיש כאילו שמענו כבר הכל, היא עדיין מצליחה להפתיע. לביקורת המלאה.
התלמידים המצטיינים
אולי זה הממשק שעדיין מתפקד מתחת לכל ביקורת, אולי זו העובדה שפה זה ישראל ושם יש דמויות שחורות, אבל מרגיש שמעט מאוד אנשים מבינים בשנתיים האחרונות עד כמה הם מפספסים את "בית הספר היסודי אבוט" (דיסני+). השבוע, חודש לאחר שהעונה השנייה של הסיטקום המצליח סיימה את דרכה בארה"ב, 12 הפרקים החדשים והאחרונים שלה עלו גם כאן - וברוח המחצית הראשונה, הם ממשיכים להראות שיפור מרשים ברמה. כל זה קורה, ראוי להזכיר, כשההתחלה מלכתחילה הייתה יוצאת מן הכלל. הביצועים המוצלחים של היוצרת-כוכבת קווינטה ברונסון, שכבר זכתה בפרסים בטקס האמי האחרון וכנראה שתזכה שוב בקרוב, לא הופכים את "בית הספר היסודי אבוט" לאיזו קומדיית פרסטיז' גזעית בסגנון "אטלנטה". מדובר בסיטקום נוסחתי שמשודר ברשת ABC המיינסטרימית, וככזה הוא מזכיר אילנות גבוהים ואהובים כמו "ברוקלין תשע-תשע" ו"המשרד".

בכנות, ועם כמה שרבים דווקא תופסים את "אבוט" כבינונית, כבר לגיטימי לגמרי להשוות אותה לאחרונה. ההקבלה הזאת נעשית רלוונטית במיוחד בפרקים החדשים, שבהם מערכת יחסי ה-Will They/Won't They של המורים ג'נין (ברונסון) וגרגורי (טיילר ג'יימס וויליאמס) תופסת תאוצה. אם זה נראה כמו ג'ים ופאם והולך כמו ג'ים ופאם, הבנתם את הנקודה. לזה רצוי להוסיף רגעים קומיים מרהיבים שאפשר לראות בלופים ולצחוק מולם בקול רם: ברברה (שריל לי ראלף העל טבעית) מתקשה לזכור שמות של סלבריטאים, או המנהלת אווה (ג'אנל ג'יימס האדירה) מתעלמת בבוטות מהעובדים שלה בכניסה למועדון לילה. גם המורה מליסה שמנטי, עלה תאנה לבן בגילומה של ליסה אן וולטר מ"אבא מתארס", זכתה העונה לכמות גדולה יותר של חומר משובח. בדומה ל"קופה ראשית" המקומית, "אבוט" החליטה להוריד את מינון האגרופים בבטן לטובת רגעי הומור טהורים. אצלה, כנראה בזכות כתיבה נפלאה, זה אפילו עובד כמו שצריך.
פריים אחד למזכרת
בצירוף מקרים יפהפה, או קריצה לחובבי HBO שבקהל, שרה סנוק - השחקנית שמגלמת את שיב ב"יורשים" - צצה על עטיפת ספר בפרק הבכורה של אותה "אלף" (יס).
החיים זה כן הכל
פתאום קם אדם בערב ומגלה ש"אירופה זה לא מספיק" (כאן 11), סרט הדוקו החדש של התאגיד, הוא בכלל לא על האירוויזיון. אין ברירה אלא להעריך את היכולת של האנשים שם להפוך כל אירוע ל*אירוע*, ורגע אחרי פסטיבל נועה קירל - ממש בשבוע הבא יתחיל גביע העולם בכדורגל עד גיל 20, המונדיאליטו. לפני שזה קורה, היוצר איתן דותן מההתאחדות לכדורגל התלווה לאוסקר גלוך, איליי מדמון, אל ים קנצפולסקי ויתר חברי הנבחרת במסע שלהם ליורו 2022, שם העפילו לגמר הטורניר וזכו בכרטיס כניסה לאותו מונדיאליטו, הישג חסר תקדים עבור הכדורגל הישראלי. אל תטעו, "אירופה זה לא מספיק" הוא בהחלט סרט תדמית, אבל לפחות מתגלה בו תדמית שאכן ראויה לסרט.

האחראי העיקרי לחשיבות של הסרט - ובכלל, להצלחות יוצאות הדופן של הנערים - הוא כדורגלן העבר והמאמן בהווה אופיר חיים. עם השחקנים כמו עם הצופים, חיים לא שומר כלום בבטן: הוא חושף בפני המצלמה את בנו שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, לא מסתיר את האכזבות האישיות והמקצועיות, ומציג לראווה נאומי עידוד מלאי פאתוס שמרגישים כאילו נכתבו בהוליווד. אבל חיים לא עושה הצגה, בטח לא למצלמות. לפני חצי הגמר הוא פותח את הלב ומספר על בהלה שקשורה לבנו והוסתרה ממנו, כדי שיישאר ממוקד במשחק, ובנאום שאי אפשר להישאר אדישים אליו מסביר לנערים שמולו עד כמה הם הכוח שלו. הם בגיל דומה לבנו, מדגמנים במידה מסוימת את מה שהיה יכול לקרות לו בנסיבות אחרות, ושומעים ממנו ברגע השיא שדווקא מותר להם ליפול. רק שחיים מבהיר שההכנה לנפילה לא נובעת מתבוסתנות, אלא נועדה לדרבן את הנבחרת לשנס מותניים ולהאמין בעוצמה הפנימית שלה. וזה מסר גדול, חשוב ונפלא.

כל אחד מאיתנו צריך מישהו כמו אופיר חיים בחיים שלו, והשחקנים הצעירים מעידים על כך בעצמם: כולם, בלי יוצא מן הכלל, לא מייחסים את הקרדיט על ההישגים שלהם לקבוצתיות או ליכולות של שחקן ספציפי - אלא אך ורק למאמן. בשיחות העידוד הרבות שלו, שלא ניתנות לזיוף כי הן באות מהבטן, חיים מזכיר את האילנות הגבוהים ביותר בתחום התיעוד הדוקומנטרי-חינוכי, כמו "המורה אירנה" ו"תיכון ההזדמנות האחרונה". השני, למקרה למישהו שכח, כבר הביא את המנהל דאז חילי טרופר לפוליטיקה ולשולחן הממשלה. קשה להאמין שחיים מעוניין להרחיק לכת ולהפוך לדמות עד כדי כך ציבורית (כפי שמעידות שיחות הטלפון הנבוכות והנרגשות שלו עם הנשיא וראש הממשלה), אבל אם וכאשר, זה הסרט שכולם יחזרו אליו. ואם הוא לא מעוניין להיות שר החינוך או הספורט, לפחות שמישהו יבקש ממנו לייעץ למינוי הבא. טוב שברמה הספורטיבית אין סוף מושלם ל"אירופה זה לא מספיק", כי ההיעדרות שלו מדגישה את גולת הכותרת האמיתית מהתיעוד. ובצל "מדורות השבטים" (כאן 11), דוקו אחר של התאגיד שמשודר בימים אלה ומתמקד דווקא בפערים בין הקבוצות השונות, חיים עדיין מעורר תקווה לאיזשהו כור היתוך חיובי. השחקנים מגיעים מבית צפאפא ומעוטף עזה, ומעריצים אותו באותה מידה. עכשיו, כשהציבור זוכה להכיר אותו קצת יותר, רשימת המוקירים שלו נהיית ארוכה במיוחד.
בשבוע הבא
רגע אחרי הבכורה בפסטיבל דוקאביב, סרט הדוקו "ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר" מגיע לטלוויזיה (יס, 24.5); סת' רוגן ורוז ביירן מגלמים חברים טובים-באמת בקומדיה "אפלטוני" (אפל TV פלוס, כנ"ל); ארנולד שוורצנגר נוחת במסך הקטן עם קומדיית האקשן "FUBAR" (נטפליקס, 25.5); והפרק האחרון בהחלט של "גברת מייזל המופלאה" (אמזון פריים, 26.5).
צילום אילנה קירל: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת 12 / צילום טיילר ג'יימס וויליאמס וקווינטה ברונסון: מתוך "בית הספר היסודי אבוט", דיסני+ / צילום שרה סנוק: מתוך "אלף", יס