1. אהבה בת 80
    הקונצנזוס של נחמה ריבלין המנוחה במיינסטרים הישראלי היה כמעט חסר תקדים, חורג מזה של כל רעיית מנהיג או אישיות ציבורית שמתמודדת עם מורכבות רפואיות. איזו סבתאות ישראלית אולטימטיבית, קצת כמו זו של מרים פרץ מינוס ההיבט הטרגי. לכן לא היה מפתיע לגלות שהרגע הכי מרגש בריאיון של הנשיא לשעבר רובי ריבלין לרוני קובן ב"פגישה" (כאן 11) הגיע דווקא כשנשאל עליה, מיד אחרי שקטע ארכיון עם ההמנון הלאומי הביא אותו לכדי דמעה בודדת ופוטוגנית במיוחד.

    כיאה להתמחות של קובן, הריאיון עם ריבלין בלט יותר בפן האנושי מאשר בפן הפוליטי-מדיני. ובמידה רבה, הוא חשף בפני הצופים מה קורה אחרי המונטאז' המצויר ושובר הלב ההוא ב"למעלה" של פיקסאר: הסבא, שתמיד יתגעגע לאהובתו שאיננה, גילה שיש רומנטיקה אפילו בעשור התשיעי - וקשה שלא להתרגש יחד איתו כשהוא מספר איך התחיל עם בת זוגו הנוכחית, ראשית עם "קפה, תשתי איתי?" ואחר כך עם ההוכחה שגם ארוחת ערב היא אופציה. ריבלין עצמו אומנם לא נטוע בקונצנזוס כמו רעייתו המנוחה, והוא מתייחס גם לזה בשיחה איתו (תוך הצגת תשובה מנומקת וראויה), אבל הוא היה ונותר מגדלור של תקווה. ולמרות שאותה תקווה נחוצה כרגע בעיקר בהיבט הלאומי, אהבה אנושית כל כך היא נקודת פתיחה לא רעה.


    מה לראות?
    את "משחק האמון" (נטפליקס), פורמט ריאליטי חדש ולא מזיק שבוחן את הגרידיות של 11 משתתפיו - ומחלק להם רבע מיליון דולר על ההתחלה. המשתתפים יכולים להתחלק שווה בשווה בסכום הזה וללכת הביתה בשלווה, אבל מבחנים סוציומטריים ואפשרויות להיפטר אחד מהשני מביאים איתם את הדרמה הנטפליקסית הרגילה. לביקורת המלאה.

  2. מפעל חיים של נבלות ריאליטי
    דוקו-ריאליטי טוב, במובן הכי נמוך שיש, יודע לספק רכבת הרים רגשית עם שלל תפניות ודרמות. אבל פרק סיום העונה של "עקרות בית אמיתיות: סולט לייק" (ערוץ E!) - שמכה כעת גלים מעבר לים ואמור להגיע לישראל רק בעתיד הלא ברור - הציע חוויה אחרת: עלייה איטית ועקבית, ואחריה צניחה משוגעת אחת שמתרסקת היישר אל תוך ספרי ההיסטוריה של הז'אנר. והחלק הכי טוב? לא צריך להכיר את המותג או את הנפשות הפועלות בשביל ליהנות מ-43 הדקות המופתיות האלה.

    רגע אחרי שג'יפסי רוז בלנשרד הפכה בן לילה מרוצחת משוחררת לתופעת רשת, מוניקה גרסיה הצליחה להתעלות אפילו עליה - וצופי "עקרות בית אמיתיות" גילו איך היא הפכה את נבלות הריאליטי למפעל חייה בשנים האחרונות, על אף שהצטרפה למותג רק השנה. כי אם לשאול מ"שיקגו", כרגע השם על השפתיים של כולם הוא מוניקה: עקרת הבית הענייה-יחסית שהצטרפה לריאליטי השערורייתי (שכבר ידע מעצר של ה-FBI), ותחמנה את דרכה כל הדרך לפרק סיום שנבנה ונערך כמו תעלומת רצח של אגתה כריסטי עם ניחוחות חיים אתגר. אפילו "סולטברן" הוויראלי נזרק לכובע הרפרנסים בעקבות המגה-אירוע הטלוויזיוני הראשון של השנה. חבל לפרט על כל מה שקרה לעקרות הבית במשולש ברמודה, כי חלק גדול מההנאה שייך להפתעה של הצופים והקאסט (וכאמור, לא באמת נדרש כאן ידע מוקדם), וחבל לתת לפרשה להתפוצץ רק בחו"ל ובקרב יודעי ח"ן עד שתשודר כאן. בכל מקרה, נראה שלשם שינוי גם בדוקו-ריאליטי שודר פרק הדחה. למרות שאי אפשר לדעת עם "עקרות בית אמיתיות", כי שם המחויבות האמיתית היא אך ורק לדרמה.

    פריים אחד למזכרת
    ההשתלטות של קבוצת חמושים על השידור החי ברשת TC Television האקוודורית הוכיחה שדווקא יש תרחישי זוועות שעוד לא קרו השנה בטלוויזיה הישראלית. לפחות בינתיים.


  3. שיבושים בסדר העדיפויות
    כל ריאיון עם חטוף ששוחרר שונה מהשני, אבל זה עם שרון אלוני-קוניו ב"אולפן שישי" בכל זאת היה חריג: באולפן, לא במקום מוכר ובטוח. באמצע פאנל, לא בסביבה סטרילית. ובעיקר בשידור חי, בלי אפשרות לקחת הפסקה ובלי שמישהו יעניק לה את המעטפת המיטבית. זה לא שהאומץ של אלוני-קוניו הפתיע אחרי 52 ימים בגיהינום, אך הוא כן חידד את חוסר האונים של המאבק הקולקטיבי להשבת החטופים - לא רק מול הנסיבות ושעון החול שאוזל, אלא גם מול כלי התקשורת המרכזיים, שלמרות היומרות היו יכולים לעשות הרבה יותר עבורו. שם רף ה"סקסיות", כפי שניתן להתייחס אליו בציניות, עלה משמעותית עם יציאת העדויות מהמנהרות, כי לפעמים משתלם דווקא לפתוח עם הכרעת בג"ץ או עם איזה חיסול טוב. ומי יכול להתנגד לעוד כתבת "מוזיקאי עושה לעצמו יחסי ציבור על גב של נפגע או ניצול", שמשום מה חייבת לסגור כל מהדורת חדשות בימינו.

    תחילה להיבט הרחב: באותו "אולפן שישי" הודה בכאב ניר דבורי, לא בדיוק אדם שאפשר לחשוד בו בראיית חצי הכוס הלאומית הריקה, שישראל לא אסרטיבית מספיק במגעים להשבת החטופים. יעידו על כך הדיווחים הזרים שמציירים את צוות המשא והמתן הישראלי כמי שנגרר אחר מתווים ולא יוזם אותם בעצמו, וגם החיסולים (החשובים, הנדירים) מעבר לקווי האויב שמחזירים את כל העסק צעד אחד אחורה. אלה לא צעדים שהחטופים יכולים להרשות לעצמם. נילי מרגלית העידה ב"עובדה" על אלה שנמצאים בסכנת חיים, רבים מהם כנראה אינם, והבטן מתכווצת מול התרחיש הלא בלתי סביר של חטופות שעוברות פגיעות מיניות, כפי שסיפרו מידיעה אישית חן ואגם גולדשטיין-אלמוג בריאיון לצופית גרנט. מי יודע אם אותן צעירות לא הרו כתוצאה מכך. בין ציון שלושה חודשים ל-7 באוקטובר השבוע, ו-100 ימי המלחמה בשבוע הבא, כבר לא בטוח שהן יוכלו לעבור הפלה. כל חלל הוא עולם ומלואו, ותושבי הדרום והצפון חייבים לקבל בחזרה את תחושת הביטחון לפני שישובו ליישוביהם. אבל בסדר העדיפויות שמכתיבה ההנהגה, ויש מי שנהנה לדון בו ולדרג אותו מחדש, רק מרכיב אחד נוגע לאנשים שנלקחו בכוח ממיטתם בשבת בבוקר. גם אם האינטרס הלאומי מתנגש עם זה, על החשיבות המוסרית לא ניתן לערער.

    בריאיון נפלא ששודר השבוע עם ורדה פומרנץ אצל עמרי אסנהיים ורוני קובן, דיברה חברת המטה של גל הירש על מי ש"לא הבין את גודל השעה ואת גודל השואה". האמירה הזאת נוגעת במידה רבה גם לפלטפורמה שבה דיברה: מימין ומשמאל, מהמסך ומהפרינט, התקשורת הישראלית מפקירה את החטופים לא פחות משהם הופקרו על ידי המדינה. זה לא היה כך בהתחלה, ומי שצופה ברצועות אחר הצהריים אכן ייתקל בנוכחות לא מבוטלת למאבק, אבל המבחן האמיתי הוא במהדורה המרכזית. בכותרת הראשית של העיתונים והאתרים. באחד מימי השבוע חלפה יותר מחצי שעה עד שהייתה התייחסות כלשהי לחטופים אצל מי מהערוצים, כאילו לענוד סיכת סרט צהוב זה מספיק. על פתיחת המהדורות עם התייחסות לנושא כבר כמעט אין על מה לדבר, כך גם עם חזרה עיקשת על המספרים העדכניים. חדשות 13 ידעו לצבוע את ה"וול" שמאחורי המגישים עם פני כל החטופים בתחילת המערכה. עודד בן עמי שוב סופר עשרות ימי שבי בלי שהרייטינג יקרוס. הפקרה פסיבית חמורה לא פחות מהפקרה אקטיבית, והתחושה היא שמקבלי ההחלטות שם פשוט לא מעוניינים לעשות זאת. במקרי קיצון כאלה, כדאי להזכיר להם, חובה לתעדף לעיתים את החדשות ה"חשובות" וה"מעניינות" על פני ה"חדשות".


    ב-7 באוקטובר עמית סגל החליט לשבור שמירת שבת, והסביר זאת באמצעות ההבנה שעלייתו לשידור עשויה להציל חיים. עורכי החדשות השונים יכולים לנהוג כמוהו כעת, ונדרשים לנקוט בצעדים הרבה פחות משמעותיים. הרי כל מראיין כבר למד לשאול את משפחות החטופים מה ירצו למסור ליקיריהם, למקרה שאלה מאזינים להם כפי שהעידו המשוחררים. אבל מה ירגישו אותם חטופים כשיאזינו למהדורות המרכזיות עצמן, אלה שנזכרות בהם רק כשעוד משוחרר שובר שתיקה או כשיוצא עוד דיווח על משבר במגעים. לפעמים מביאים איזה כתב שיספר על הצעדים הבאים במאבק, אך גם אלה מקבלים זמן מסך זעום לעומת זה שהוקדש למחאת קפלן. האם זה יבטיח שחרור בטוח או תמונת ניצחון? לא, זה בעיקר בשביל הידיעה שעשו כל מה שניתן. והרי גם ככה הפסדנו ברגע שהם נחטפו מביתם. כמו שאיתי רגב מספר איך התארגן על יין לקידוש, כמו שגלי טרשצ'נסקי מספרת איך דרשה גלבייה פחות מכוערת, כמו שדניאל אלוני מספרת על הלחות הבלתי נסבלת במנהרות, כך יש עוד עשרות סיפורים שאפשר לספר בלי להיתלות במודיעין, בגוף ראשון. הסיפור של ארבל, הסיפור של אלמוג, הסיפור של פרננדו, הסיפור של רומי. וזה עניין גדול יותר משיקולי ליינאפ או מזרועותיו הארוכות של רונן צור. זה חוב מוסרי בעל ערך עליון.

    בשבוע הבא
    כולם הרי שואלים את עצמם איך נסרין קדרי מעבירה את ימי המלחמה, והעונה השנייה של הדוקו-ריאליטי "נסרין" צפויה לענות בדיוק על זה (הוט, 14.1, וכבר עכשיו ב-VOD); עונה חדשה גם ל"בלש אמיתי" המהוללת לעיתים של HBO, הפעם עם ספין נשי בכיכובה של ג'ודי פוסטר (יס, הוט וסלקום, 15.1); טקס האמי ינסה ללכת בדרכו של גלובוס הזהב ולהתעלם באלגנטיות מהמלחמה בעזה (יס, 16.1); עם עליית אנתולוגיית "בלש אמיתי", זה הזמן להיפרד מהעונה החמישית של אנתולוגיית "פארגו" (הוט, 17.1); ובשיאו של גל נוסטלגיה טלוויזיוני, חיים כהן מקים לתחייה את "שום, פלפל ושמן זית" (כאן 11, 19.1).

    צילום רובי ריבלין: מתוך "פגישה", כאן 11 / צילום "עקרות בית אמיתיות: סולט לייק": מתוך "עקרות בית אמיתיות: סולט לייק", ערוץ E! / צילום אקוודור: TC Television / צילום נילי מרגלית, איתי רגב ודניאל אלוני: חדשות 12