1. האוטומטיות של הרעל
    הימים האלה מאתגרים כל מיני חוקים ישנים, אבל אחד מהם עדיין עומד איתן: רבקה מיכאלי לא מסוגלת לטעות. ורגע לפני ששוב זורקים אותה לעזה בתיבת התגובות, ראוי להזכיר מה היא בדיוק אמרה על אותה עזה - בעודה עוקפת מימין, וביותר מנתיב אחד, את הקונצנזוס ברחוב. "אני חושבת שלא צריך להאכיל את עזה עד שמחזירים אותם", "שיפסיקו לדבר איתנו על הומניטריות", לא בדיוק החומרים שפעיל השמאל הממוצע יזדהה איתם בימים אלו. רק שברגע שהצביעה על ליקויים אחרים, והתלוננה על "התעמרות בפלסטינים ביהודה ושומרון" (למרות שגם נתניהו וביידן רמזו לכך), למיכאלי כבר לא היה סיכוי מול ההמון.

    את הפער הדי ברור להבנה הזה - בעזה קורה דבר אחד, ביהודה ושומרון קורה דבר אחר, וגם אם מישהו חושב שהם קשורים אחד לשני זו זכותה של מיכאלי לחשוב אחרת - היא נאלצה לחדד בריאיון הראשון שלה מאז הסערה. במשך 11 דקות ישבה מיכאלי מול אופירה אסייג ואדוה דדון באולפן "יחד ננצח" (קשת 12), ונאלצה לחזור שוב ושוב על אותה נקודה פשוטה, בעודה יודעת שגם בבית לא ממש מעכלים אותה ואולי גם לא באולפן. כשהיא מסרבת לתקן את האמירה שלה ומתעקשת לתקן "את ההבנה של האנשים שקראו", זו לא סתם שמאלנית מתנשאת אלא אישה עם היגיון ברור ותשובה מנצחת לאוטומטיות של הרעל. קשה לצפות בשיחה הזאת ולהרגיש ש"יחד ננצח", אבל מיכאלי יצאה למלחמה מוצדקת משלה: אם לא נגד גוזרי הקופון המסיתים ברשת, שמבחינתם אמפתיה לפלסטינים בשטח נפרד היא תמיכה במעשי חמאס בשטח אחר, אז לפחות נגד הטמטום וחוסר ההקשבה. כי אלה, בניגוד לנזקים אחרים של המלחמה, יישארו כאן ביום שאחריה.


    ציטוט אחד למזכרת
    "איפה הייתם ב-7 לעשירי? ולמה זה קרה? את הכל עוד נדע", השורות הראשונות בשיר המלחמה החדש של פנינה רוזנבלום, כפי שבוצעו בבכורה ברצועת "הלילה" (רשת 13) של תם אהרון ויעל פוליאקוב - וסוף סוף מימשו את הפוטנציאל הקומי הגדול שלה. שאר המילים מדהימות לא פחות, אבל החוויה המלאה מגיעה רק כשצופים גם בפרצופים של אהרון ופוליאקוב מול יפה ירקוני החדשה.

  2. קובעים עובדות בשטח
    ביום שבו אילנה דיין תקבל פרס ישראל - והוא עוד יגיע - יהיה ראוי להזכיר גם את חממת הדוקומנטריסטים האדירה שבנתה כאן. וככה, למרות שהם כבר משדרים בערוץ אחר, "יהיה טוב" (כאן 11) של רוני קובן ועמרי אסנהיים היא כמו סניף נוסף וצנוע יותר של "עובדה". תוכנית המלחמה החדשה של השניים, שקובן הצטרף אליה רק בשבוע שעבר מטעמי חרדה ברורה מאליה, היא אחת ההברקות הטלוויזיוניות המשמחות ביותר של התקופה. ועם כמה שאסנהיים הוא אלוף בתחומו, הצירוף של קובן לכוח הוכיח שוב עד כמה מדובר באחד מגדולי המראיינים בתולדות המדינה.

    הפעם, בכתבה סוחפת על גבורה נשית מהסוג שפחות מדברים עליה, קובן התלווה לתחנות שונות במסע של תרומות חלב אם: מהתורמת שחיפשה דרך להרגיש מועילה, דרך הנהגת שעושה עבודת קודש ועד לבן של נווטת הקרב המגוייסת שלא יכול לינוק מאמא. בעוד נסיעה באמבולנס, עם הנהגת הדר עמית ששלושת ילדיה נלחמים כרגע, קובן - בהשאלה מפרופ' יורם יובל - הביא משימה חשובה מאין כמותה: שכל אדם יתכנן לעצמו דבר אחד לעתיד הקרוב, כדי לשמור על הנפש בריאה גם בשעות הכי מאתגרות עבורה. הדיאלוג בין השניים התגלגל לבסוף לסגירה של סדר פסח משותף, וסיפק טלוויזיה מזככת שקשה לא לדמוע מולה. ולצד ההישגים הרבים שכבר צברה, "יהיה טוב" הוכיחה פעם נוספת את החשיבות שלה ברגע הזה בזמן. כי היין והיאנג של קובן ואסנהיים, כשאחד מביא סיפורים מהבטן והשני מהראש, תמיד משיקים בסופו של דבר בשני לבבות ענק. איתם, אולי באמת יהיה טוב כאן.

    גיף אחד למזכרת
    אף אחד לא נשאר אדיש כשהטלפון של דנה ויס התחיל לצלצל באמצע "אולפן שישי" (קשת 12) - וב"לצלצל" הכוונה ל"להשמיע קולות ירי" - אבל ברהנו טגניה התעלה מעל כולם.


  3. מפעל חיים
    בחודש ומשהו שלה כאן, המלחמה כבר הביאה איתה המון סמלים של תבוסה, של חידלון, של חורבן. אבל כמעט במקביל, היא הביאה איתה גם סמל ראשון של תקומה: חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול בעבר ופליט מבארי בהווה. אחד המרואיינים הפופולריים ביותר של התקופה - בטח בניכוי רוב הגנרלים שלא מוסיפים דבר - שמביא איתו ותק של חמישה עשורים בעוטף ואת העיניים הכי טובות בישראל. מעטים האנשים שברגע שהם מדברים, לא משנה על מה הם מדברים, אי אפשר להעביר לערוץ אחר. ילין הוא חבר בכיר במועדון הזה.

    מעבר להיותו איש טהור שיודע להתנסח היטב, החיבור הרגשי העמוק של הצופים לילין נובע מזה שהם ליוו אותו החל מהרגעים הראשונים והמבעיתים ביותר: הריאיון שלו ליונית לוי ביום הרביעי למלחמה, 15 דקות של שחזור הזוועות והבעת תקווה יוצאת מהרגיל, חייב להיות חלק בלתי נפרד מכל קליפ סיכום של שידורי המערכה. כמוהו גם הביקור הראשון של ילין בבארי לאחר הטבח, שבו סינן לעצמו "בני זונות" מול ההרס שנשאר. ילין המשיך להתראיין לכל כלי תקשורת אפשרי, פיזר הבטחות לאסאדו בבארי המשוקם לאילנה דיין ולחביתה וסלט של בית לעמליה דואק. ובדיוק כשישראל הייתה בשעה הכי קשה שיש, נולד לה מאמי לאומי בן 65.


    היותו של ילין המאמי הלאומי היא לא רק תובנה, אלא גם הנעה לפעולה. הרי פספסנו אותו כבר פעמיים: הראשונה הייתה כשמונה לחבר כנסת בשנת 2015, מטעם מפלגת יש עתיד, ולא באמת השאיר חותם. הכנסת פוזרה, הוא ניסה את מזלו במפלגת העבודה, ומשם כבר פרש; הפעם השנייה הייתה עכשיו, במלחמה, כשהוא וחבריו הופקרו על ידי המדינה. ובגלל הצניעות והרציונליות שלו, אלה שגורמות לו מדי ריאיון להזכיר שכל המדינה עברה טראומה, ולא רק תושבי העוטף, חובה לוודא שהמומנטום של ילין ביום שאחרי לא ייעצר בנוכחות תקשורתית רחבה. הוא יכול לחזור לכנסת, אולי אפילו לממשלה, למרות שברור מה המקום שהוא באמת נועד לו - זה בית שנמצא בשכונת טלביה שבירושלים, וידרוש ממנו לעזוב באופן זמני את הקיבוץ. קוראים לו בית הנשיא. הבית הכי מתבקש עבורו כרגע.

    צילום רבקה מיכאלי: מתוך "יחד ננצח", קשת 12 / צילום הדר עמית ורוני קובן: מתוך "יהיה טוב", כאן 11 / צילום ברהנו טגניה: מתוך "אולפן שישי", קשת 12