1. תמיכה הדדית
    גם מבלי להידרדר לעלבונות שאף צד לא מרוויח מהם, כמו "דובר צה"ל ללא מדים", תמיד כדאי להיות ספקנים וביקורתיים כלפי כתבים צבאיים בעת מלחמה - בדיוק כפי שכדאי שהם עצמם יהיו ספקנים וביקורתיים כלפי המקורות הרשמיים שמזינים אותם. וכמו שהצבא שולט על אישורי הכניסה לטיילת העיתונאים בעזה, כך המשטרה מנהלת מערכת יחסים של תן וקח עם כלי התקשורת שניצבים מולה. והשבוע, בכתבה שוברת לב ב"זמן אמת" (כאן 11), הגיעה דוגמה נפלאה לנקודת ההשקה בין דוברות שמעוניינת בהישג הסברתי לבין מערכת שרוצה להתגייס בשעה הקשה.

    הרי זה לא סוד ולא תגלית מרעישה: בשביל שהמצלמות של "זמן אמת" ייכנסו לקבוצת תמיכה של שוטרים ששרדו את 7 באוקטובר, הן ככל הנראה היו זקוקות לאישור חריג - אולי אפילו להזמנה מטעם דובר כלשהו. לא נדרש כאן שום תחקיר עיתונאי מורכב, לא נדרשה ערמומיות בהשגת הגישה, אלא את איש הקשר הנכון, לפחות בתור התחלה. וכאן, עם התמקדות בסיפורים האנושיים של מי שנלחמו בשטח או נלחמו על זיהוי גופות הקולגות שלהם, הקשר הזה השתלם מאוד. שוטר אחד מציג את ההתכתבות עם עמיתתו שהייתה ברעים, שוטרת אחרת מספרת על השליחות שהרגישה מול המשפחות חסרות האונים, שוטר שלישי מתאר את הזוועות שראה במחנה שורה. איזה מעמד אכזרי זה היה עבורם, לקבל את "שקיות ההפתעה" כפי שהגדירה אותה שוטרת, ולגלות בתוכן חברים. ואיזה מזל שהמפגש הזה תועד על ידי הידיים העדינות כל כך של הכתב איתי עמיקם, גם אם הכתבה עצמה בכל זאת נולדה מאינטרס יחצ"ני.


    ציטוט אחד למזכרת
    "ברחבי ישראל מדליקים השבוע נרות ומברכים על הניסים שאלוהים עשה לאבותינו, בימים ההם ובזמן ה… טוב, פה אולי כדאי לתת לו עוד קצת צ'אנס", איל קיציס פותח את המהדורה השבועית של "ארץ נהדרת" (קשת 12) עם עוד גורם שיצטרך לשאת באחריות, מתי שזה לא יהיה.

  2. שעון המלחמה מול שעון ניו יורק
    מלבד המשפט ההוא שצוין מעלה, ועוד מערכון קצר על צבי סוכות שהיה יכול להיות משודר בכל מהדורה אחרת מהחודשיים האחרונים, ההחלטה של "ארץ נהדרת" (קשת 12) ברורה: השעה עוד לא 6 אחרי המלחמה, כולל כל מה שנגזר מכך. גם השבוע, במה שהייתה אולי התוכנית הכי חזקה של "ארץ" מאז שחזרה, הפוקוס נע בין בידור נטול סיכונים, חיקויים מסיחי דעת וכמובן מערכוני הסברה (שמתחילים למצוא איזון בין הצורך לפנות החוצה לבין הרצון להצחיק בפנים, והגיעו מהוגוורטס עד לדוחא). הביקורת על רעידת האדמה שקרתה כאן נזנחה כמעט לחלוטין, ואת מקומה ממלאות ביקורות קלות לעיכול על שורת רעשי-משנה נקודתיים. אפילו המערכון ההוא על סוכות לא ירד לשורש המחדל התיאורטי. כי מבחינת הקאסט והכותבים, הסכין שבין השיניים מחכה בכיס האחורי. וזו לא תולדה של חוסר מעוף או של מחסור בחומר, אלא הכרעה שמודעת לעצמה לחלוטין.

    ולמרות שאין מה להשוות את היקף העיסוק, אולי אנשי "ארץ נהדרת" יכולים ללמד שיעור בהחלטיות את עמיתיהם בתוכניות הסאטירה מעבר לים - מ"השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" (יס, הוט וסלקום) ועד ל"סאטרדיי נייט לייב" (יס). כי שם או לא אומרים כלום, או אומרים משהו לא נכון או מנסים לאזן בדרך הכי עקומה שאפשר. הדוגמה הטרייה ביותר, זו של "סאטרדיי נייט לייב", שיקפה בסבירות גבוהה את הקרע שייתכן שמתרחש מאחורי הקלעים: כותבים צעירים שניזונים מנרטיב אחד ברשת, ומולם תקשורת מסורתית ומפיקים ותיקים (כולל יליד הקיבוץ לורן מייקלס) שאוחזים בתפיסה אחרת לגמרי. הניסיון של התוכנית להגיד דבר מה על סערת האוניברסיטאות הותקף משני הכיוונים ובצדק, כשהדבר היחיד שבאמת מעניין את הצופים הוא בכלל הדיווחים על שינוי בקאסט שחל בדקה ה-90. יכול להיות שססילי סטרונג, בוגרת התוכנית שהייתה אמורה לחזור אליה השבוע, אכן לא הרגישה בנוח עם אופי המערכון. ויכול להיות שכמו כל אדם עם חוש הומור בריא, היא הבינה שהניסיון לגעת בסוגייה כל כך רגישה פשוט עתיד לכישלון.

    פריים אחד למזכרת
    אמא של יניב ביטון סוף סוף מגיעה למסך הטלוויזיה בקמפיין של מערך הסייבר הלאומי - ומוכיחה עד כמה החיקוי ההיסטרי של הבן שלה היה נאמן למקור.


  3. גורי אימפריה
    אוזן בלתי מזוינת לא תבדיל בין המונח "תוכנית אירוח" ל"לייט נייט", אבל יש פער בין השניים - בטון, ביומרה וכמובן בשעת השידור. לכן כשגורי אלפי השיק השבוע את "מה שאפשר" (רשת 13) בשעה 22:00, ההיגיון של פעם אמר שזו ההגדרה השנייה. רק ש-22:00 של המלחמה הוא הפריים טיים החדש, המשבצת שאליה נשלחות "ארץ נהדרת" ו"הכוכב הבא", ולכן אם יש לייט נייט הוא נמצא יותר במחוזות המאוחרים של "ארז ואברי" או של "הלילה" עם תם אהרון ויעל פוליאקוב. וכשמדובר בתוכנית שהמגיש עצמו מודה שעוד לא ברור מהי, לפער הסמנטי הזה יש חשיבות גדולה מאוד.

    החשיבות הזאת מתבטאת, למשל, ברמת החתרנות שאלפי יכול להרשות לעצמו במונולוג הפתיחה של כל תוכנית. אסור לו להכעיס אף אחד, וניכר שהוא גם לא רוצה, אז הבדיחות הן שוב אותן בדיחות שנכתבו על ידי אותם עשרה תל אביבים. היא מתבטאת בליינאפ, עם דמויות מהקונצנזוס כמו נועה קולר או צדי צרפתי, כשהאווירה היא לא של כיסא חם אלא של חברים שמצטרפים לאלפי לשיחת סלון. ואלפי, בוגר תוכניות אירוח שכאלה גם בקשת 12 וגם בכאן 11, יודע דבר או שניים על מה אמור להיות בסלון הזה, או איך הוא אמור להיראות. גרסתו המעודכנת של הקומיקאי, זה שפעם היה עם שיער פרוע ומשקפיים והיום מתקעקע בשידור וקוטף תפקידים שכמעט הופכים אותו לסמל מין, היא הדבר הכי קרוב שהיה כאן לג'ימי פאלון ישראלי (ובניגוד לאבטיפוס הוא רחוק מלהיות בלתי נסבל, אז זה בכלל נעים). יש לו את האופי הנכון ואת סל הכישורים הנכון, ובזכות זה נותרה ל"מה שאפשר" רק בעיה גורלית אחת - הסלון עצמו.


    מגוחך ככל שזה יישמע, הסט (המושקע והמעוצב, בהשראה ברורה מגרהאם נורטון הבריטי) של אלפי לא מתאים לגבולות הגזרה של הפורמט או לצו השעה הישראלי. וזו לא סתם קטנוניות אסתטית, אלא אלמנט שמחדד את המגרעה הכי מורגשת של התוכנית: הריחוק, הבידוד, והסאבטקסט שזועק מתוכם. אלפי ניצב לבד באולם ענק עם שולחן ענק, מול קהל שצוחק במשורה ואורחים שנמצאים במרחק של איזה שתי דקות הליכה ממנו, על הספה. איפה השולחן הצר של יאיר לפיד, או אפילו האולפן האינטימי יחסית ששימש את אלפי בימי הלייט נייט ו"גב האומה"? כי כש"מה שאפשר" נראית ככה, נדמה שהיא אמורה להיות שואו, דבר שהיא לא יכולה ולא מעוניינת להיות. האולפן, כאמור, לא צריך להיראות כמו אולפן אלא כמו סלון. השטח המת הזה לא מאפשר שיח בגובה העיניים בין הצופים למנחה, גדול מדי על כולם, ועל אף הרושם שהתוכן עצמו יגבר על כל מרכיב חזותי שפועל על התת מודע - זו נקודה מהותית הרבה יותר ממונולוג חצי חד או ליינאפ חצי ממוחזר. אולי אף החתיכה החסרה. בטח כש"מה שאפשר" מחזיקה בשם חכם: הוא גם רלוונטי למלחמה וגם יכול להחזיק אחריה. אבל האם היא עצמה בכלל תחזיק אחריה? התשובות, הלא מאוד מבטיחות, נמצאות אצל המנכ"ל הבא של רשת 13: תפקיד עם תוחלת חיים של נמלה.

    צילום ליאת מזרחי: מתוך "זמן אמת", כאן 11 / צילום דור מוסקל ואיל קיציס: מתוך "ארץ נהדרת", קשת 12 / צילום יניב ביטון: מתוך הקמפיין של מערך הסייבר הלאומי