צופית גרנט, "מצב נפשי" ו"המדריך לחיים בניו יורק"

תמונת מצב
"מצב נפשי" (כאן 11), ששודרה לאורך השבועיים האחרונים, הייתה הוכחה נוספת למה שכבר ידענו: מעטים התכנים הדוקומנטריים שמשתווים לאלה של תאגיד השידור הציבורי. וזה לא שהסדרה של יסמין קיני חפה מבעיות: הפרקים שלה ארוכים מדי, והמפגשים עם בני המשפחה של המשתתפים מרגישים מעט מאולצים. אבל בדיוק כמו השירות ש"טיפול זוגי" (כאן 11), שנגמרה השבוע, עשתה לענף שלה - כך אפשר רק לקוות שהתוכנית הקצרה תעלה את המודעות, ואת הרגישות, לעולמם של מתמודדי הנפש.

לאורך ארבעת פרקיה - שעסקו בחרדות, דיכאון, פוסט טראומה ותוקפנות - "מצב נפשי" הביאה למסך סיפורים קשים מנשוא. בולטים במיוחד אלה של שי קאופמן, איש העסקים המצליח שאושפז מבלי שילדיו יידעו על כך, או של חן עזראי, שה-OCD שאיתו אובחנה מחייב אותה לנגב את השיער עם מגבת כהה יותר מזו של הגוף. רק ש"מצב נפשי" לא מסתפקת בלהיות מטלטלת, ובאמצעות מקרים "קלים" יותר (של אנשים מוכרים יותר), היא עוזרת להדגיש את חשיבותו של האבחון. הסטנדאפיסטית חגית גינזבורג, למשל, לא זקוקה לליווי כשהיא הולכת לסופר. אבל בגלל הדיכאון היא התקשתה להמשיך להקליט את הפודקאסט שלה, ולא מן הנמנע שצופים רבים יזהו את עצמם באותו סיפור. ואולי החשיפה המשמעותית מכולם היא דווקא זו של הכדורגלן המצליח עידן ורד, שבזכות הנכונות להתבטא על החרדות שחווה הוא גילה שרבים מחבריו נמצאים במצב דומה. הניצחון פה הוא כפול: גם קיבלנו אדם נוסף שמוכיח שאפשר להיות חרדתי ולחיות עם זה, וגם סדקנו עוד טיפה את התדמית העל-אנושית של כוכבי הכדורגל.
מה לראות?
את "המדריך לחיים בניו יורק" (יס, הוט וסלקום), שחתמה השבוע את עונתה השנייה (אל דאגה, אפשר לסיים את כולה תוך יומיים). אף אחד לא רואה את ניו יורק - על היופי ועל הכיעור, על האנושי ועל הביזארי - כמו ג'ון ווילסון, ואף אחד לא עושה דוקו מהפנט ומפתיע כמו יצירת המופת שלו. עוד לא שוכנעתם? מוזמנים לביקורת המלאה של שרון גולן מאירי, וגם לרשימת 43 הפריימים הכי יפים מתוך העונה החדשה.
בכל אמת יש קצת צחוק
רוב המתלוננים על מצבו העגום של עולם הסטנדאפ - בטח בחודש שבו לואי סי. קיי מפיץ מופע חדש באופן עצמאי - כנראה יאשימו את תרבות הביטול. מצפייה ב"חומריו האפלים של ג'ימי קאר" (נטפליקס), ספיישל חדש מבית אחד הקומיקאים הכי בוטים של ענקית הסטרימינג, אני מתרשם שהאחריות היא דווקא של האנה גדסבי: עד שהיא עלתה לבמה עם "נאנט" (נטפליקס) המצוין שלה, מעט מאוד קומיקאים העזו לחרוג מהנורמה. וב"נורמה" הכוונה היא לא לנושאים שבהם הם עוסקים, אלא לאופן שבו הם בונים את המופע. אבל המונולוג החשוף של גדסבי הוכיח שקומדיה לא חייבת להיות מצחיקה, ובלעדיה לא בטוח שמישהו כמו בו ברנהם היה זוכה להצלחה שנים אחר כך.

הבעיה היא שבזמן שיד אחת של נטפליקס קיבלה בברכה את הנישה, אף אחד שם לא שם לב לטאלנטים שבורחים דרך היד השנייה. המופעים של שרה סילברמן, ריקי ג'רווייס ואיימי שומר שעלו אצלה היו מהטובים של העשור, ונדמה שבאופק אין שום מופע חשוב ששווה לחכות לו. אצל ג'ון מולייני התוכן העתידי צפוי להיות יותר מדכא ממצחיק, אצל עזיז אנסרי קיבלנו מיצג יומרני במקום נכונות להכות על חטא, ואפילו אצל מייקל צ'ה החד קיבלנו ספיישל משעמם ומזיע מפוליטיקה. וזה עוד לפני שדיברנו על דייב שאפל. בינתיים קאר, איש שהדבר היחיד שקדוש בעיניו הוא שחיטה של הפרה הקדושה, מציין לאורך המופע החדש שהוא עומד לומר בדיחות "הורסות קריירה". הן אכן מגיעות - אבל הן פשוט לא מעניינות או מצחיקות. סתם רצף חסר עלילה של משפטים שנאמרים רק לשם הזעזוע. אם הקריירה שלו (או של האיש שאחראי על ההיצע הקומי בנטפליקס) תיגמר, זה לא יהיה בגלל התוכן. זה יהיה בגלל שמישהו סוף סוף ייזכר איך בונים מופע סטנדאפ.
פריים אחד למזכרת
אופירה אסייג מנגבת את הדמעות של לינוי אשרם, "אופירה וברקוביץ" (קשת 12), דצמבר 2021.

בונוס: אופירה אסייג מנגבת את הדמעות של בן זיני, "אופירה וברקוביץ" (קשת 12), מאי 2020.
באת לתעד או להיות מתועדת?
צופית גרנט יושבת במשרד, מתעסקת בענייניה. פתאום "רונית" מתקשרת. "צופית, הפעם את נכנסת לארגון להב"ה", היא מודיעה, וגרנט משיבה: "אבל את יודעת שקשה לי עם הימין הקיצוני". "זה ארגון שכבר אי אפשר להתעלם ממנו", היא מסבירה לה, למרות שגרנט ממשיכה להסתייג. "רונית" שולחת לגרנט מייל, והיא פותחת את הלפטופ. יש שם את מיטב הרגעים של להב"ה. גרנט ממשיכה להקליד, לומדת כל פרט ופרט כאילו היא נחשפת לארגון לראשונה, ואפילו כותבת לעצמה במחברת את מה ש"רונית" מספרת, על זה שלהב"ה מכנים את עצמם "משמר הכבוד היהודי". גרנט עוטפת את השיער במטפחת, ויוצאת לדרך. היא מפחדת. כך נפתחת "ללא גבולות" (רשת 13), תוכנית הדוקו החדשה שלה שעלתה השבוע - ובכנות, ככה נפתח כל מוצר טלוויזיוני שיצא בשנים האחרונות מבית המותג שהיא מובילה.

למרות שלא צפיתי ב"בעלת החלומות", את זה שגרנט היא שחקנית אני כבר יודע. רק לא ברור למה יכולות המשחק שלה - ובואו, גם אהבתה (המקובלת לחלוטין) למצלמות - צריכה להיות גורם כזה משמעותי בפרויקט תיעודי. נכון, היא ממש לא היחידה: חיים אתגר, רביב דרוקר ואדוה דדון הם עיתונאים שנהנים להיות בפרונט של כל כתבה, אבל שם זה לפחות נעצר בשלב מסוים. ב"ללא גבולות", וב"אבודים" לפניה, מרוב צופית לא רואים את הגרנט.

על ההחלטה של גרנט להשיק את התוכנית החדשה (שתתמקד בקהילות מהקצה של החברה הישראלית) דווקא עם ארגון להב"ה החשוך, ראוי להתעכב בנפרד. הבעיה היא שלאורך הצפייה בתוכנית, הסוגיה הערכית מפריעה כמעט כמו הסוגיה הטלוויזיונית - באנו להיחשף לארגון (וליו"ר בנצי גופשטיין בפרט), ובסוף קיבלנו נוכחות אינסופית של גרנט. אפילו עניין שולי למדי, כמו מדבקת "בנות ישראל לעם ישראל" שפעילי הארגון מסתובבים איתה, מתווך לנו דרך נקודת מבטה של המנחה, וההתלבטות שלה האם להדביק אותה על החולצה (היא מהססת, ובסוף מדביקה). אז אולי חוץ מלוגו חדש ורענון של תוכניות הבוקר והערב, כדאי שברשת יבינו עניין חשוב אחד: אין שום ויכוח על כך שגרנט היא דוקומנטריסטית מוכשרת. יש בעיה עם העובדה שכל התוכניות שלה נראות אותו הדבר, כי בכולן היא הכוכבת הראשית עם 90% זמן מסך. היא אחלה, באמת, אבל לא באנו בשבילה.
בשבוע הבא
המוגלה של החברה הישראלית מתפרצת ב"שעת אפס", דרמת תיכון חדשה עם סיפור שמזכיר את פרשת אדם ורטה (כאן 11, 10.1); אחרי עונה ראשונה מופתית ושני פרקי ספיישל מרדימים, "אופוריה" חוזרת לעונה שנייה (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); סימפוניית הקללות שהיא העונה השלישית של "גולסטאריות" מגיעה לסיומה (הוט, 11.1); היקום הטלוויזיוני של אולפני די. סי. יוצא לדרך עם "פיסמייקר" (HBO מקס, טרם נרכשה לשידור בישראל. 13.1); והעונה האחרונה בהחלט של "טוני נולד מחדש", הקומדיה השחורה והמצוינת של ריקי ג'רווייס (נטפליקס, 14.1).
צילום עידן ורד: מתוך "מצב נפשי", כאן 11 / צילום ג'ימי קאר: מתוך "חומריו האפלים של ג'ימי קאר", נטפליקס / צילום לינוי אשרם ובן זיני: מתוך "אופירה וברקוביץ'", קשת 12