רוברט מקי הקדיש את חייו ללימוד כתיבה ואומנות הסיפור. תסריטאים, במאים, סופרים ומשוררים רבים יצאו תחת ידיו, מתוכם לפחות 60 זוכי אוסקר ו-200 זוכי אמי. את סדנאותיו מעביר מקי בערים רבות ברחבי העולם, כשבימים אלה ממש נמצא בישראל ומעביר את סדנת הדגל בתל אביב, לדבריו בפעם האחרונה.
בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", נזכר מקי בימים שרבים חשבו כי אי אפשר ללמד כתיבה. "הייתי המום מזה. הייתה תפיסה מסורתית שכתיבה זו אומנות שאי אפשר ללמד, שמדובר בכישרון מקרי וספונטני", סיפר מקי, "זו הייתה תפיסה מוטעית, רעיון טיפשי שהתפשט כמו אש בשדה קוצים".
"אפשר ללמד כתיבה, עד גבול מסוים כמובן. אי אפשר ללמד כישרון או טעם אומנותי. או שיש לך טעם אסתטי או שלא. או שאתה יצירתי או שלא. יש רמות ואיכויות שונות ואלה דברים שאי אפשר ללמוד, אבל הכתיבה עצמה היא מקצוע באומנות. יש כותבים שלא למדו בצורה מקצועית אבל כן יצרו עבודות נפלאות, כי מבלי להיות מודעים לזה הם חיקו את הכתיבה של אחרים עד שהבינו את מלאכת הכתיבה".
לדוגמה?
"אני מכיר סופר אחד שקרא 40 פעם ספר שהיה לו מאוד חשוב. הוא כתב לעצמו תובנות, וגם בקריאה ה-40 עדיין למד דברים חדשים. התלמידים לא באמת צריכים אותי, אבל אני כן יכול לחסוך להם תקופה ארוכה בלימודים. בכל מקרה הם יצטרכו להמשיך לקרוא וללמוד לבד. אוהבים להגיד שכותבים רבים שזכו בפרסים למדו בסמינר שלי. זה נכון, אבל לא הפכתי אותם לאנשים שזוכים בפרסים - יש להם כישרון והם עבדו קשה".
אתה הראית להם את הדרך.
"עקיבא גולדסמן עבד בהוליווד זמן רב, ניסה להיות כותב ולא הצליח למכור שום דבר. ממש גווע ברעב. הוא החליט לעזוב ולחזור הביתה למינסוטה, לעבוד בעסק המשפחתי. נשארו לו כמה מאות דולרים והוא החליט לקחת את הסמינר. בסמינר היו לו תובנות לגבי הטעויות בפרויקטים שעבד עליהם. הוא לא עלה על מטוס אלא שיכתב את התסריט מחדש ונתן את זה לסוכן שלו שאמר: 'עכשיו פיצחת את זה'. כך נוצר הסרט 'עת להרוג' - והשאר היסטוריה. גולדסמן כתב מאז עוד סרטים נפלאים".
אם אני רוצה להיות תסריטאי, מאיפה להתחיל?
"הסיבה האמיתית שגורמת לך להתחיל לכתוב זה התשוקה להיות כותב. בדרך כלל זו תשוקה שמתחילה מוקדם מאוד בילדות. אתה מעריץ ספרים, אוהב מחזות ורוצה להיות כותב. כותבים הם לא אנשים שחושבים על כתיבה, שמתכננים את זה, שמפנטזים על זה - אלא אנשים שעוסקים בכתיבה בכל יום".
"האנשים האלה שכותבים מכסת מילים יומית. 1,000 מילים זו מכסת טובה. למחרת הם קוראים אותן ומגלים שהן שטויות, אבל אז כותבים מחדש. בכל מקרה הם כותבים 1,000 מילים ביום, טובות או גרועות. כותבים הם אנשים שממש יושבים וכותבים. אני כותב שבעה ימים בשבוע, לא לוקח יום אחד חופש - אלא אם אני מרצה".
יש הבדל בין גברים כותבים לנשים כותבות?
"יש הבדל. אני מכליל והכל בר שינוי, אבל בגדול נשים מתעניינות יותר בחיים הפנימיים של הדמויות ובמה שקורה בסאבטקסט שלהן. הן מסתכלות על הדמות ושואלות מה היא באמת חושבת ומרגישה מאחורי מה שאומרת ועושה. מה שדמות אומרת ועושה זו הטקטיקה שלה לגרום לאנשים להתנהג איך שהיא רוצה. זה לאו דווקא מה שהיא באמת חושבת ומרגישה. גברים רוצים לדעת מה הדמות רוצה מול החברה, רוצים לבחון אותה מול דמויות אחרות. הנשנים מתעסקות יותר בעולמן הפנימי".
"זה נובע בגלל שנשים יולדות, והתפקיד שלהן זה להבין מה השובב הזה באמת רוצה וחושב. הגברים בחוץ, נלחמים במפלצות. יש יוצאי דופן וכמה מהכותבים הגדולים ביותר היו גברים שמרותקים מהחיים הפנימיים של הדמויות שלהן".
"בסדנאות שלימדתי ישבו מסביב לשולחן נשים וגברים. הרושם היה שהנשים יותר מוכשרות, אבל הגברים יותר מצליחים. הסיבה לכך שנשים היו מוותרות אם לא היו מוכרות את התסריט הראשון שלהן. הן היו מרימות ידיים ואומרות לעצמן: 'זהו, אני בחיים לא אהיה כותבת'. אם גברים לא היו מוכרים, הם היו אומרים: 'האידיוטים האלה לא יודעים לזהות תסריטאי מוצלח כשהם רואים כזה'. גברים היו יותר אגרסיביים והצליחו לגרום לתסריטים שלהם להיות מופקים. במשך שנים השתדלתי לחזק את הבנות, הייתי אומר להן: אוקיי, אז מה התסריט הבא שלכן? ומה אחריו? הייתי עוזר להן להשיג סוכן".
"זה ההבדל בין אסטרוגן לטסטוסטרון. גברים יותר אגרסיביים, נשים יותר רגישות. אבל, אני מסתכל על העולם עכשיו ורואה איך הדברים משתנים. נשים רבות לא מסכימות לשמוע 'לא' כתשובה. גברים רבים אומרים לעצמם: 'אולי זה הזמן של הנשים', והם מוותרים. יש סיבות גנטיות לזה שגברים ונשים מתנהגים בצורה מסוימת, אבל זה הפיך".
אתה חושב שעידן הפוליטיקלי קורקט משפיע על הכתיבה?
"כן, ולא לטובה. ז'אנר הקומדיה סובל בגלל זה. קומדיה היא מתקפה על מוסדות חברתיים או התנהגויות בחברה. אדם שכותב קומדיה רואה מוסדות מושחתים שהורסים את האנשים שבתוכם או אנשים פרטיים עם התנהגויות אכזריות או אנוכיות. הוא מגיב לעולם. אנשים שכותבים קומדיה הם אידיאליסטים, הם רוצים שהעולם יהיה מושלם או לפחות טוב יותר ממה שהוא. הם מסתכלים סביבם ורואים כמה העולם הזה רקוב. זה מכעיס אותם, הם תוקפים את זה".
"השורש של קומדיה זה כעס. זו מתקפה על התנהגות שאינה אידיאלית. הפוליטיקלי קורקט אומר לך שאסור לעשות את זה, שאסור לך לתקוף אף אחד. אסור לך לתקוף אנשים וללעג להם. הפוליטיקלי קורקט הורס את הקומדיה, אומר שזה לא ראוי לכעוס. זה מכעיס אותי. אנחנו צריכים להצביע על הנלעג והמגוחך בכל מקום שהוא נמצא".
"יש מוסדות שאי אפשר לצחוק עליהם ויש דתות, שאסור למנות את שמן, שיוציאו אותך להורג אם תעז לספר עליהן בדיחה. הלך המחשבה הדתי כל כך צר אופקים ולא סובלני, שלא מאפשר לאף אחד לצחוק עליו. אנשים שיש להם כוח קובעים שאי אפשר לצחוק עליהם, ושאם תעשה את זה - יענישו אותך. אלה האנשים שצריך להוריד אותם לברכיים וללעוג להם. מוסדות שהם כל כך בעלי כוח שאתה לא יכול לספר עליהם בדיחות, הופכים למסוכן מאוד. אתה מוכרח לצחוק עליהם בשביל להוריד אותם לרמת המציאות".
"כשאני מלמד קומדיה אני מעלה את השאלה האם יש נושא שאי אפשר לצחוק עליו או ללעוג לו. אנשים אומרים 'נכים' ואני אומר: מצטער, אבל אני כותב בדיחות גם על נכים. חברתי ג'ואן ריברס הייתה אחת הקומיקאיות הכי גדולות אי פעם. היא סיפרה בדיחות על השואה, ואמרו לה שאי אפשר לספר בדיחות על השואה. היא המשיכה בכל זאת בגלל שהבינה, כמו כל אומן גדול, שאם אי אפשר לצחוק על נושא מסוים הוא יוצא מפרופורציות ומקבל כוח גדול יותר מאשר הכוח האמיתי שלו במציאות. צריך איזון, אי אפשר ללכת מקיצוניות אחת לשנייה. אם חברתי ריברס הייתה פה היום היא הייתה עומדת לידי ומסכימה".
עוד דבר שקורה בהוליווד, זה שאומרים שאתה לא יכול לכתוב על נשים אם אתה לא אישה, או לכתוב על גייז אם אתה לא גיי.
"זה מגוחך, זה יוצא נגד הדמיון שלנו. אחת מהתפיסות השגויות זה שהמקור לכל כתיבה הוא אוטוביוגרפי. זה שטויות. ברור שאומן לא יכול לברוח מהניסיון האישי שלו, ושאתה בונה את היצירה על הניסיון האישי שלך - אבל כל מהות הכתיבה זה להשתמש בדמיון שלך, בגאונות שלך, בדברים שצצים מהתת-מודע שלך, שלא מתקיימים אצל אף אחד אחר. אם אתה מבין בני אדם אתה יכול לכתוב דמות מכל רקע, מוצא או צבע. אנשים שאומרים שאם אין לך את הניסיון האישי המתאים אתה לא יכול לכתוב באופן אותנטי, אלה אנשים שלא מבינים בכתיבה. הם חובבנים שמנסים להיות רודנים ולדחוף את האג'נדה הפוליטית שלהם. זה גורם לכותבים למחזר שוב ושוב את סיפור החיים שלהם והופך אותם לפעמים לנרקיסיסטים".