אחרי ארבע עונות מוצלחות, אמש (ראשון) שודר הפרק האחרון בהחלט של "צומת מילר". כמו אחותה הגדולה "רמזור", גם הסדרה הזו הסתיימה בשיא שלה - וממש לא במקרה. בראיון לפודקאסט החדש "הקלט כסדרה" סיפר הקומיקאי, התסריטאי והיוצר אדיר מילר למני אבירם כי ההחלטה האמיצה הזו התבשלה אצלו זמן מה.
"אני עדיין לא שלם עם זה במאה אחוז, כי קרה משהו עם העונה הזאת. היא התפוצצה, מה שנקרא", מספר מילר, "אבל כן אסיים את הפרק הזה בחיי כפי שסיימתי את 'רמזור'. אני מסיים סדרה כשאני מרגיש שאין לי יותר מה להגיד. אם העונה הבאה תיראה כמו עוד כמה פרקים של עונה ארבע, אז צריך לסיים את הדבר הזה".
"אני אוהב התפתחות מעונה לעונה דרך הדמויות שאני בונה. אם זו אנאלי שפתאום העונה יש לה ילד - זה עוד נושא שנכנס לחדר הכתיבה", מסביר מילר, "אני מרגיש שאחרי ארבע עונות כבר אמרתי את מה שאני רוצה להגיד. אני אוהב ליצור, אוהב את התהליך, אוהב את הבתולים, אוהב לחפור כדי למצוא. אני מרגיש שאני צריך להתפנות עכשיו לדבר הבא, שאין לי מושג מה הוא - ויכול להיות שהוא גם לא יבוא".
זאת החלטה שמעטים היו מקבלים, לסיים סדרה דווקא כשהיא זוכה להצלחה מטורפת כזאת.
"צומת מילר היא סוג של נס. בתכנון, היא הייתה אמורה להיות עונה אחת. כשסיימתי את 'רמזור' ישבתי עם עצמי וחשבתי, איזה עולם הומור לא הצלחתי להכניס פנימה? הבנתי שרמזור נגעה כמעט בכל פן הומוריסטי, חוץ מדבר אחד - מה זה להיות קומיקאי מפורסם. היישות שלי, אדיר מילר, לא נכנסה פנימה ל'רמזור'. הייתי אמיר רוזנר. זה פתח לי עולם שלם של סיפורת ותסריט ש'רמזור' לא הייתה יכולה להגיע אליה".
אחרי עונה ראשונה מצויינת שהציגה את חייו של אדיר הקומיקאי ואת תעשיית הבידור המקומית, מילר חשב מה יעשה הלאה, בעונה השנייה. "קיבלתי החלטה מאוד אמיצה, להמשיך את 'צומת' אבל לחזור לחיי היום-יום, כמו שעשיתי ב'רמזור'. אכתוב עלילות שהן לא על החיים שלי, אלא עלילות על החיים שלי ושלך. כמו בסטנדאפ שלי. הפרק על החברה שמתנחלת ואבא שלה לא לוקח אותה, זה קורה לכולנו. המשכתי לעונה שנייה, מה שנקרא 'וירא כי טוב', המשכתי לעונה שלישית ולעונה רביעית. מהאחות הקטנה של 'רמזור', היא הפכה להיות האחות המקבילה שלה. התענוג הכי גדול שלי זה כשאנשים אומרים לי: תקשיב, היה פרק ב'רמזור', והם מספרים לי על עלילה מ'צומת מילר'. הכל מעורבב להם, הכל סלט".
במי מהסדרות אתה גאה יותר, אם אפשר להשוות בכלל?
"זה כמו לשאול באיזו ילדה שלך אתה יותר גאה. נורא קשה לי להגיד. אלה סדרות עם דנ"א אחר. כש'צומת' עלתה היה לי ברור שיהיה קשה לקבל אותה, כי כל כך אהבו את חפר ואיצקו. פתאום הבאתי להם סוכן עם גולף. יש משותף בין חפר לעופר, ולא רק בשם. אלה דמויות שליליות שאתה אוהב אותן. אני אוהב ליצור דמויות כאלה שלא בוחלות בכלום, אין להן אלוהים, מעניין אותן רק הן עצמן. העולם נועד לשרת אותן, אבל אתה עדיין חולה עליהן. אני גאה בזה ש'צומת' גדלה מסדרה קטנה לכזאת שיש לה קהל גדול מאוד, גם בני נוער שלא מכירים את 'רמזור' וחולים על 'צומת מילר'".
מרגיש לפעמים ש"צומת מילר" יותר אפלה ממה שנדמה. יש פרקים שאתה אומר: בוא'נה, לשדר את זה בפריים טיים זה לא מובן מאליו.
"גם רמזור הייתה לא פראיירית. אני מחזיר אותך לדייטים של חפר, מה שהוא עישן שם. 'רמזור' היא סדרה על שלושה חברים. יוצאים מהספסל, חוזרים לספסל. היא צעירה יותר במהותה כי אני הייתי צעיר יותר ואני תמיד כותב על החיים שלי, כמו בסטנדאפ. התחלתי לכתוב את 'רמזור' כשרק התחתנתי, כתבתי את הזכרונות שלי עוד מכשהייתה לי חברה. ב'רמזור' התעסקנו בבחורות, חפר מעשן את זה ודופק את זה. 'צומת מילר' היא יותר על משפחה. אני יותר מבוגר, הסיפורים שאני מתעסק איתם זה על הורים לילדים. עוד דבר, המציאות השתנתה. כש'רמזור' שודרה לא היה פייסבוק, לא היו ממירים מקליטים, לא היה נטפליקס. מי שלא ראה את 'רמזור', פספס את שיחת הברזייה למחרת".
אתה מקבל תגובות מאנשים שלא ראו את "רמזור" בזמן אמת ומשלימים אותה עכשיו?
"בטח. בסוף העונה השנייה ב'רמזור', עשיתי פרק שבו יום לפני החתונה נופלת לי השן הקדמית. אני הולך לרופא שיניים, יש לו שן חלב של ילד והוא משתיל לי אותה. מופרך והזוי, נכון? מישהי, שלקחה את 'רמזור' ברצינות כנראה, שלחה לי הודעה באינסטגרם שביום שישי נפלה לה שן והשתילו לה אחת, בדיוק אותו הדבר כמו בסדרה. זה לא פסיכי לגמרי? אני נהנה ושמח שאנשים עדיין רואים את 'רמזור'. הגאווה הכי גדולה של יוצר זה לעמוד בהופעה ולהגיד, 'יש את הפרק עם הקולולו', וכולם יודעים על מה אני מדבר. זה אושר ליוצר, אני רק אומר שם קוד כמו 'טסט בשלומי', ו-80% מהאנשים יודעים על מה אני מדבר".
כשסדרה מצליחה כמו ש"רמזור" הצליחה, הכי קל להמשיך אותה ולא לעשות משהו חדש כשכולם שואלים, האם הוא יעשה את "רמזור" הבא?
"'צומת מילר' הייתה מבחן לעצמי, האם 'רמזור' זה אני, זאת אומרת שאם מישהו אוהב אותי יאהבו אותי גם בסדרה הבאה שלי, או ש'רמזור' הייתה הצלחה חד פעמית. זה היה המבחן. אני זוכר שאחרי שהודעתי שאני מוריד את 'רמזור', פגשתי את קיציס במסדרונות והוא אמר לי: 'אל תיקח הצלחה כמובן מאליו'. המשפט הזה הדהד בי בחדר הכתיבה, נורא פחדתי. לקחתי טוש וכתבתי לעצמי על הלוח: אל תיתן לפחד לנהל אותך, כי כשאנחנו נותנים לפחד לנהל אותנו אנחנו עושים שטויות".
אחרי ארבע עונות של "צומת מילר", אדיר קיבל תשובה ברורה לשאלה. 'רמזור' לגמרי לא הייתה הצלחה חד פעמית. "אני ממש מאושר, הלב שלי התרחב מאושר. מי שאהב את ההומור שלי ב'רמזור', מוצא את זה גם ב'צומת מילר'. זה נתן לי ביטחון. המתנה הכי גדולה לקומיקאי מאלוהים, זה מה שמצחיק אותי מצחיק קהל. יש המון קומיקאים שמצחיקים אותם דברים שלא מצחיקים קהל. תקרא לזה סאחי, תקרא לזה מיינסטרים, לא משנה איך תקרא לזה: אבל הדברים שאני עושה ב'צומת' ו'רמזור' מצחיקים אותי, אחרת לא הייתי עושה את זה. ברגע שאני דומה לקהל, אני יכול לכתוב דברים שיגרמו לקהל להתחבר".
כשאתה כותב סצינה על הילדה שאבא שלה לא אוסף אותה, אחר כך אתה צריך ללכת לבית הספר ולגן ולפגוש הורים.
"אתה יודע כמה פעמים קרה לי שאנשים רואים בסדרות דברים וחושבים שזה עליהם? היה פעם בסדרה ילד בשם שגיא שהציק לבת שלי בגן. פתאום אבא של שגיא שואל אותי, 'תגיד, זה שגיא שלנו?'. כשאתה אומר משהו על המורה, אז היא חושבת שזה עליה. זה קשה, אבל אני אומר להם: חבר'ה, זה לא על אף אחד. זה לא על מישהו ספציפי. זו תופעה. אם זה היה מישהו ספציפי, זה לא היה מצחיק. זה קרה לך, זה קרה לי, זה קרה לעוד המון הורים. זה לא מבוסס על מישהו אחד. אנחנו הקומיקאים הולכים ברחוב ויש חתיכת הומור על הרצפה. רוב האנשים ידלגו מעליו, אני אאסוף ואשים בתיק".
לא רק הורים לילדים בגן חושבים לפעמים שהעלילה מבוססת עליהם, אלא גם הסביבה הקרובה ביותר של אדיר. "אני תמיד מביא את הפרקים הביתה. המשפחה שלי זו קבוצת המיקוד הקטנה שלי. אני עובד מאוד קשה על הסדרות, ושכשאני מביא את הקלטת לקשת הם יודעים שעשיתי כבר אלף קבוצות מיקוד. ההורים שלי, האחים שלי וההורים של אשתי רואים כל פרק. זה כמו טקס. היה פרק אחד שההורים של אשתי לא ראו, ורצה הגורל שזה דווקא הפרק ב'רמזור' כשההורים של טלי באים ולא הולכים. ישבנו לצפות בפרק הזה כשאמא של שלי, אילנה, יושבת לידי. פתאום קלטתי שעוד מעט מגיעה הסצינה הזאת. אילנה הסתובבה אליי ושאלה: 'אתה רוצה להגיד לנו משהו?'. אמרתי לה: לא, אילנה, אני כל כך אוהב כשאתם באים".
"לא מצנזר את עצמי. אני מגרד את הגבולות"
בשונה מסדרות דרמה, למה לא מייצרים מספיק קומדיות בארץ?
"זה המוצר הכי קשה לעשייה. זה דורש המון פרטים והחוקים שלו אחרים ולא ידועים. אתה לא יכול ללמד איך לכתוב קומדיה, אבל אתה כן יכול ללמד איך לכתוב דרמה. לדרמה יש מבנה וחוקים מאוד ברורים, בעוד שקומדיה חייבת לבוא מהבטן. או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. אדם לא מצחיק שאין לו התבוננות קומית על העולם, לא יכול ללמוד את זה כי אז הוא נהיה טכנאי של הקומדיה, הוא לא קומיקאי באמת".
"כשהילדות שלי היו קטנות שמתי לב שהעגלות החדשות שיצאו לשוק נורא מסובכות. כתבתי על זה פרודיה ל'רמזור'. המוכר בשילב אמר לטלי ולאדיר שיש עגלה שיכולה להחזיק גם מבוגר. טלי הציעה שנעשה נסיעת מבחן. הרעיון היה שאני הופך להיות התינוק בעגלה. החבר'ה של הארט בנו עגלה מיוחדת שתסחוב אותי. התיישבתי, נתתי את האקשן, ואחרי הסצינה הלכתי לראות במוניטור מה יצא. הסתכלתי ואמרתי להם, זה לא מצחיק. אף אחד לא הבין מה אני רוצה. ניסיתי להבין למה זה לא מצחיק, המפיקים חיכו וניסו לנתח. פתאום הבנתי שאני דמיינתי אותי כתינוק בעגלה, אבל בגלל שאני גדול אני מסתיר את העגלה. מה עושים? הסתובבתי בשילב ופתאום ראיתי תיק ורוד זוהר. אמרתי להפקה, בואו נקנה את התיק הזה, נגזור את הרצועות ונשים כמו חגורת ביטחון עליי. כך עשינו, ומי שראה את הפרק הזה - ברגע ששמנו את העגלה הזאת עליי, זה נתן את האשליה שאני תינוק. זה הפך את זה לילדותי, וזה בדיוק העניין של קומדיה בבטן. אי אפשר ללמד את זה, כי סביבי אף אחד לא הבין למה זה לא הצחיק".
"קומדיה מעוררת רגש. כשמישהו משחק לא טוב, אתה אדיש לזה. כשמישהו לא מצליח להצחיק אותך, אתה שונא אותו. כמה פעמים אנחנו אומרים על קומיקאי: 'אני לא סובל אותו'. עשה לך משהו? פגע בך? הוא פשוט לא הצחיק אותך. זה מעורר רגש כל כך חזק, שאם זה לא טוב זה מתהפך עלייך. בסדרות כמו 'רמזור' ו'צומת', את הבדיחות אני שם בסוף. יש סיפור דרמטי, בלעדיו לא יהיה פרק. גם אצל האבא שלא לקח את הילדה, יש שם דרמה, אני במצוקה שם. אחר כך אני מלביש את הבדיחות ואת הקאץ' פרייז שאני מאוד אוהב".
היית רוצה להיות קיצוני יותר בקומדיה שלך, לקחת את זה כמה צדדים קדימה?
"אני לא מצנזר את עצמי בחדר הכתיבה. אני שם לעצמי גבולות גזרה שגם מתאימים לי כקומיקאי, אבל אני כן מגרד את הגבולות בהמון מקומות. ב'צומת מילר' יש המון אזכורים על השואה. זה משהו שהוא מאוד בדם שלי, בדנ"א שלי. יש פרק על זיכרון בסלון, אחד הפרקים האהובים עליי. מגיע ניצול עיראקי מהפרהוד, הפרעות ביהודי עיראק. מתו שם 2,000 יהודים. כבן לניצולי שואה, אני מתעצבן עליו. אני מסביר לו: מה זה 2,000? אצלנו זה הפרומו, שואה זה המספרים הגדולים חביבי. כשחיפשנו שחקנים עיראקיים, אף אחד לא היה מוכן לגלם את זה. עם כל הכבוד לשואה שלנו, אצלם הפרהוד זה אסון והם לא רוצים שייצחקו על זה. מיד הפכתי את זה במקום לפרהוד ל'השבת השחורה', אירוע שלא היה ולא נברא. אני לא צריך את הפרהוד בשביל הקומדיה. . אני רוצה לשמח, לא לפגוע".
"ב'רמזור' היה פרק שחפר יוצא עם מישהי חולה מאוד שעומדת למות. אחרי יומיים הוא מוצא את עצמו סועד אותה ואומר, 'אני לא מכיר אותה, לא מוכן להיות איתה אם יש לה סרטן'. אני זוכר שישבתי בחדר הכתיבה ואמרתי, אני לא מוכן שמישהי שחלילה הילד או הילדה שלה חולים בסרטן ייראו פתאום ב'רמזור' את חפר צועק את זה. אני לא צריך סרטן בשביל הדבר הזה, אז המצאתי מחלה שנקראת BSF סינדרום".
יש בכלל דבר כזה הומור ישראלי? במה זה שונה מהומור אמריקאי או בריטי?
"הקהל הישראלי קהל תובעני יותר, אבל אני קצת מסייג את דבריי כי לא הופעתי בפני קהל אמריקאי. מה שכן הבחנתי, שכשאתה מגיע למועדון בארצות הברית והאומן עולה לבמה, הוא שואל: 'איך אתם חבר'ה?'. כולם צועקים לו: 'בסדר, איך אתה גבר?'. בארץ זה: 'מה שלומכם?' וכולם מסתכלים עלייך, 'תצחיק. מה אפכת לך מה שלומנו? באנו, תצדיק את הכסף'. אם אצל האמריקאים ההבחנה מספיקה, הישראלים רוצים הבחנה ופאנץ' על ההבחנה. עוד דבר, בארצות הברית יש את הפוליטיקלי קורקט. סיינפלד לא מופיע בקמפוסים כי כל דקה תקום לו מישהי או מישהו ויגידו לו הערה. לשמחתי זה עדיין לא הגיע להופעות בארץ. בטלוויזיה אני חודר אלייך הביתה, לא הזמנת אותי. בהופעה שלי קנית כרטיס, התלבשת, באת אליי. מי שיושבים מולי אוהבים אותי, אני מרשה לעצמי להגיד דברים יותר נועזים על הבמה מאשר בטלוויזיה".
עד כמה אתה ביקורתי כלפי עצמך?
"הכי בעולם. זה חלק מהסוד להישאר הרבה שנים. כשאתה עושה סדרות המון שנים אתה כבר מתחרה בעצמך ומנסה להילחם במכניזם. אני מחפש סוף לפרק, מוצא את הסוף ואז עוצר: רגע, זה מכניזם, עשית את זה כבר ב'רמזור'. תיזהר פה. אני עדיין נופל פה ושם, אבל חייב להיות ביקורתי מאוד עם עצמי. אני לא מאוהב בשום דבר שלי. פעם ישבתי עם עורך ודווקא את העלילה שלי בפרק קיצרתי לכלום. הוא אמר, 'תשמע, אני עובד עם הרבה יוצרים, אתה מגלח לעצמך פה על ימין ועל שמאל'. אמרתי לו: נכון, כי הסדרה היא שלי. אני כותב את הרפליקות לכולם, מעצב את הדמויות של כולם. אני לא הדמות הכי מצחיקה שם. אני כותב לעופר רפליקות שהייתי מת להגיד בעצמי. הוא זה שמקבל את הכפיים והצחוקים".
מדגדג לך לכתוב דרמה?
"אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אני הולך להשתתף בסרט של אבי נשר כשחקן, אבל מה שבעיקר מרגש אותי בימים אלה זה שאני יושב וכותב סרט דרמטי שלי שעוסק בזכר השואה. זה מאוד מסעיר אותי. כתיבה זה תהליך מאוד בודד, זה רק אתה והמחשב. זה אחר, כי אני רגיל שהמצפן של הקומדיה מוביל אותי. להגיד לך מה ייצא מזה בשלב הזה שאנחנו מדברים? אני לא יודע, אבל אני מאוד מחובר לזה רגשית כי זה יושב על משהו משפחתי".
אמרת שאתה מביא פרקים לצפייה הביתה, אבל אתה מקשיב לפידבקים?
"בוודאי, חד משמעית. יש כמה קבוצות מיקוד. כשאני סוגר עריכה של פרק אני קורא לשני אנשים בקשת שאני מאוד אוהב, איתי דנקנר ועודד ברש. אני לא שואל אותם שאלות, אלא מסתכל על הפרצופים שלהם כל הפרק. יש משהו יפה בלראות אנשים רואים קומדיה, הפנים משתנות כל הזמן. החיוך גדל ומתכווץ, גדל ומתכווץ. איפה שהחיוך נעלם, אני יודע שיש בעיה בפרק ואני צריך לטפל. בסוף שואלים אותי, 'רוצה לדעת מה חשבנו?'. אני אומר להם: לא, ראיתי, אני לא צריך לדעת כלום. זה היופי בקומדיה, להבדיל מדרמה כשהפנים חתומות".
"הפרקים עוברים מהפכות בעריכה. יש פרקים שלא עובדים. אני נלחץ כשזה לא עובד, מנסה להבין למה ומייצר פתרון. אני מאוד גאה בזה שאת הכל אני עושה בעריכה, מעולם לא יצאתי לצילומי השלמה. לפעמים אני עורך סצינות שלא נכתבו ולא צולמו, עושה את זה רק מחומרי הגלם. אחד הפרקים האהובים עליי מהעונה הראשונה של 'רמזור', זה פסיכולוגית הכלבים. הכלבה ירדנה במצב רוח לא טוב וטלי מביאה פסיכולוגית. מי שזוכר את 'רמזור' יודע שאני לא סובל את הכלבה. הפסיכולוגית מאבחנת שאולי יש בעיה ביני לבין הכלבה. היא אומרת לטלי לשים מצלמה. כשאני מוצא את המצלמה, אני מצלם סרט דמה שכאילו אני מאוד אוהב את ירדנה. טלי התרגשה מזה ושלחה אותי לסדנת נביחות כדי להבין את ירדנה יותר טוב".
"בחדר העריכה, הסוף לא עבד לי. הוא ריסק לי את העלילה. חשבנו מה עושים, והרעיונות הטובים שלי תמיד מגיעים באמבטיה. צפיתי בחומרי הגלם של הסרטון שאני עושה עם הכלבה, ופתאום קלטתי שכאלתור הסתכלתי למצלמה ואמרתי: נו, נגמר? יאללה, לכי, וזורק את הכלבה קצת. בינגו, הבנתי שפה הפתרון שלי. רציתי ליצור סצינה שטלי איכשהו רואה את זה. איך אעשה את זה? נזכרתי שבפרק ארבע טלי וחברתה סנאית יושבות ורואות טלוויזיה. אמרתי, אשים אותן רואות אותי עם הכלבה בטלוויזיה. הבאתי את ליאת הר לב שתקליט, 'תראי איזה מהמם הוא עם הכלבה'. חיברתי את זה עם סצינה מפרק שבע, כשטלי הולכת למטבח להכין קפה. סנאית ישבה לבד מול הטלוויזיה, ראתה אותי אומר לכלבה 'לכי' והקלטתי אותה צועקת לטלי. בום, נגמר הפרק. הסוף הזה לא נכתב מעולם, לא צולם מעולם, הוא נוצר בחדר העריכה".
ספר על תהליך הכתיבה.
"זה מתחיל מבריינסטורמינג. יש לי את איל ומאיה הג'ינג'ים המתוקים, חן אביגדורי המהמם ועופר קניספל. זה הצוות שלי. בהתחלה אנחנו עושים פינג-פונג, מביאים רעיון ומתחילים לדסקס עליו, לאיזה כיוונים זה יכול ללכת. אנחנו בודקים אם יש מספיק סטפים כדי לייצר מזה עלילה. אני יכול להביא רעיון מאוד מצחיק, אבל הוא נגמר אחרי שני סטפים ואותו אשים בצד. בכל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו מייצרים עלילות. בשלב מסויים במחשב שלי יש המון עלילות שאני מחלק אותן לדמויות שלי וצריך להחליט איך עכשיו אני מייצר פרק, איזו עלילה תחיה עם איזו עלילה. שם קורה קסם מאוד יפה".
"יש לי תיקייה שנקראת 'עלילות לא מספיק טובות', או כאלה שאין להן סוף. בעונה השנייה יש את הזקנה שנוזפת בי כשאני לא מפנה את הקקי. כשהעלילה הזאת נכתבה היו לה מהלכים אחרים לגמרי. בעלילה הזו טלי הייתה אמורה להתמנות לוועד הבית, מתחילות תלונות וטלי אומרת, 'בואי נמצא את העבריין שלא מפנה'. העלילה התחילה להסתבך ליותר מדי מהלכים והחלטתי שצריך לפשט אותה. הייתה עלילה בתיקיית עלילות לא טובות כשחפר מקבל מייל שאם הוא לא יעביר אותו לכמה אנשים, יקרו לו דברים רעים. ובאמת קורים לו: נופלת עליו מנורה, הוא ננעל מחוץ לדלת. זו לא הייתה עלילה מספיק טובה, כי חוץ מזה שנפלו עליו דברים לא הייתה שם התפתחות. העלילה נגמרה כשהמחשב נדפק לו והוא מתעצבן".
"ישבתי עם העלילה של הזקנה והקקי, ואין לי סוף. חשבתי, איך אסגור את הפרק? בפרק הזה אני משחק אותה עבריין, ומסתבר שהנכד של הזקנה גם עבריין. כעונש, הוא אומר לי לטייל עכשיו גם עם הכלבה של הסבתא. לא היה לי סוף, ישבתי וגירדתי את הראש, ובאחת בלילה נכנסתי לתיקיות של העלילות הלא טובות ורפרפתי על העלילה של חפר. פתאום חשבתי: רגע, אם חפר יזרוק את המחשב מהחלון והמחשב ייפול על הכלבה של הזקנה ויהרוג אותה, יש לי סוף לשני הסיפורים. זה התהליך הכי כייפי בכתיבה, כשעלילות שונות מתחברות לאחת".
"אחרי שיש שלד של פרק, שאנחנו קוראים לו טריטמנט, אנחנו כותבים את הדיאלוגים ביחד. כל פעם אני יושב עם מישהו אחר, פעם הג'ינג'ים ואני, פעם קניספל ואני. כשאני מסיים את תהליך הכתיבה אני עובר לגל זייד הגאון, עורך התסריט שלי עוד מימי 'רמזור'. אנחנו מקריאים יחד את התסריטים, הוא בעצם העין החיצונית הראשונה לתסריט. הוא מעיר לי, מחדד אותי, אני ממשיך לשכתב כל הזמן. השחקנים מגיעים ואני עושה איתם הקראה. מה שלא עובד - משכתב. הכתיבה נמשכת כל הזמן, עד שזה משודר למעשה".
יש לך טיפים ליוצרים צעירים?
"אל תיתנו לאנשים להתערב ולחרבש לכם את היצירה. כשאתה עושה יצירה אתה הנהג, הקפטן. תקשיב לכולם, אבל תחליט לבד. אני מוכן לקבל עצה טובה מנהג מונית, אבל לא מוכן לקבל עצה רעה מסיינפלד. אם מישהו יושב לו באיזה תפקיד ואומר לך משהו, זה לא אומר שזה נכון. אתה צריך שיהיה לך מצפן לדבר שלך. תשמע הרבה, תחליט לבד. דבר שני, אל תתאהב בחומרים שלך. תהיה המבקר הכי גדול של עצמך. אל תחשוב שמה שעשית גאוני, להפך. תבוא בעין ביקורתית, תחפש איפה לא טוב. דבר שלישי, אני לא מכיר הצלחה בלי עבודה קשה. יש לאנשים נטייה לחשוב שזה בא בקלות, אז לא. תאמין בעצמך ותעבוד קשה. לא מכיר הרבה אנשים מוכשרים שעבדו מאוד קשה ולא הצליח להם יום אחד. יום אחד זה יקרה".